באך (מוגש) בכינור ושטראוס ע"י טילמן (כושל)
הכנרת הילארי האן מבצעת קונצ'רטי של באך וכריסטיאן טילמן מנצח על ריכארד שטראוס

הכנרת הצעירה הילארי האן חוזרת בהקלטה זו, הקלטתה הראשונה בחברת "דויטשה גראמופון", למלחין איתו פצחה בקריירת ההקלטות המצליחה שלה (בדיסק בכורה בחברת "סוני").

בשנתיים האחרונות יצאו לאור ב"סוני" שתי הקלטות ליצירות לסולן ותזמורת של באך בנגינתו וניצוחו של מארי פרחיה. בראיונות עמו הביע פרחיה ערגה לימי נגינת היצירות הקונצ'רטנטיות של באך בכלים עכשוויים, מקונן באותה נשימה על ה"בלעדיות" לה זוכים המבצעים בכלי נגינה עתיקים (מה שכונה זה לא מכבר "הזרם האותנטי"). על-אף ההבדל בכלי הנגינה המוביל, מעניין להשוות בין שני הביצועים, גם כיוון ששניהם מכילים יצירות זהות (חלק מהקונצ'רטי למקלדת הם במקור יצירות לכינור שמבוצעות ע"י האן).

בביצועיו של פרחיה מורגשת רעננות בלתי רגילה, כמו גם נמרצות, שהוכיחה כי אפשר לגשר בין שתי הגישות לביצוע היצירות. דומה כי בדיסק שלה מאמצת האן נסיון זה בעיקר בבחירת הטמפי (נמרצים מאוד) ואשר בפרקים מסוימים אף עולים במהירותם על אלה של המבצעים ה"אותנטים". בביצועים של פרחיה גילה הפסנתרן קולות נסתרים שאינם נשמעים בדרך כלל, בעיקר בקו הבס (קונטינואו). ביצועה של האן, למרבה הצער, לא מגלה אלמנטים או רעיונות חדשים ביצירות. במידה רבה היא הולכת צעד אחורה בכל מה שקשור לדרך שילוב התזמורת בביצוען. הכינור הוא כאן נותן הטון לכל אורך הדיסק. התזמורת מהווה כמעט "כלי לוואי" שמצטרף כדי לקשט ולתת נפח. ההקלטה של חברת "דויטשה גראמופון" ממקמת את האן קרוב מאוד למיקרופון, והתזמורת נשמעת לרוב "ממרחקים". ביצירות אלה הכינור מנגן ללא הפסקה, וכך לכל אורך הדיסק נשמעת בעיקר האן, אחריה הקונטינואו ורק לבסוף התזמורת. איכות ההקלטה חושפת בעייתיות שקיימת לאחרונה ב"דויטשה גראמופון" בהקלטת סולנים עם תזמורת (קראו את סקירת דיסק הבכורה המאכזב של הפסנתרן לאנג לאנג, מאת כותב שורות אלה).

אולם אם נתעלם מ"חומר הרקע" הנ"ל, שהוא במידה רבה שכלתני, נגלה שהדיסק מהנה מאוד. יש בגישה של האן יציבות, ישנה תחושה שעומד מאחורי נגינתה ידע ונסיון, ברגעים רבים בפרקים החיצוניים מתחשק להצטרף לחגיגה ולרקוע רגליים לפי הקצב. מסעיר במיוחד הוא הקונצ'רטו לשני כינורות, בטמפי סוערים. ביצירה זאת, הביצוע היפה בדיסק, בא לידי ביטוי צלילהּ הנפלא של האן ונסיונה הרב בנגינת מוסיקה קאמרית (עם שילובה של מרגרט באטג'ר, נגנית ראשית של התזמורת, בתפקיד הכינור השני). התזמורת, לשם שינוי, תורמת כאן תרומה נכבדת ומורגשת יותר. הקשיבו לרגעים המסעירים ברצועה השישית בדיסק (ב-01:04 ושוב ב-03:20).

שני הקונצ'רטי לכינור אחד מספקים רגעי הנאה גם הם, עם הסתייגות שלי מהפרקים האיטיים, שלטעמי מבוצעים בסערת רגשות מוגזמת. הדיסק הראשון שהקליטה האן ב"סוני" זכה לביקורות נלהבות בשל האיפוק והבגרות של הכנרת על אף גילה הצעיר (אז בת 17). בדיסק שלפנינו תכונה זאת של איפוק נשמטת מעט מידיה, כאמור בעיקר בפרקים האיטיים. עיקר הביקורת שלי נעוצה בשימוש האינטנסיבי של האן בויברטו, שדומה כי הוא חלק בלתי נפרד מאישיותה המוסיקלית.

הביצוע החלש בדיסק שייך ליצירה האחרונה- הקונצ'רטו לאבוב, כינור, ותזמורת. הקונצ'רטו הזה עומד על יסודות רעועים ממילא. הוא קיים במקור בגרסה לשני פסנתרים ותזמורת. רק במאה העשרים עיבדו אותו מוסיקולוגים ליצירה לאבוב וכינור, לאחר שנודע כי באך הלחין יצירה להרכב זה, אולם תוויה מעולם לא נמצאו. כיוון שכל הקונצ'רטי למקלדת של באך הם עיבודים מיצירות קונצ'רטיות אחרות, בחינה של קווי המלודיה ובניית המשפטים הביאה את אותם המוסיקולוגים להערכה שמדובר בקונצ'רטו האבוד, ועיבדו אותו בכמה וריאציות וכמה סולמות. האן והאבובן אלן ווגל משתמשים בגרסה מתקדמת יחסית בדו מינור, ולא מרשימים. צליל אבוב הבארוק גם עדיף לטעמי על פני האבוב המודרני בנגינת יצירה זאת, ועל אף שהשניים עושים כמיטב יכולתם, היצירה נשמעת כתוספת תפלה ולא משמעותית.

מבין הביצועים הקיימים היום בשוק, ביצועו ה"אותנטי" של אנדרו מנזה הוא הבחירה הראשונה שלי ליצירות אלה. מן העבר השני, ה"מודרני", חסידים רבים קיימים גם לביצועים של גרומיו ו"אי-מוזיצ'י" (שניהם בפיליפס). הילארי האן עומדת בדיוק במרווח שבין שתי הגישות והביצועים. האם היא גילתה את "דרך המלך" בין שתי הגישות ? לא בטוח. מה שכן, הדיסק מעניין ולעיתים אף מלהיב, על אף "כיסי אוויר" מפעם לפעם. למי שקשור ליצירות אלה אני ממליץ לרכוש אותו, אם רק כדי להנות מכל הגישות, החל ממנזה ועד גרומיו. עם זאת גם מאזינים אחרים ימצאו בו, להערכתי, רגעים יפים רבים.

כריסטיאן טילמן משווק במדיה כתשובה של האסכולה המסורתית (השמרנית?) למנצחים המשתמשים ב"כלי התקופה" או לפחות מושפעים מאסכולה זו. הוא גרמני (יש אפילו שמועות על ביטויים אנטישמיים שלו, אך הדברים הוכחשו על ידו נמרצות, והוא אף תבע את אחד העיתונים על הוצאת דיבה), מנצח בעיקר על מלחינים מהרומנטיקה (שומאן, ואגנר, שטראוס), סגנון ניצוחו אמור להזכיר את המנצחים הגדולים מהאסכולה הגרמנית כפורטוואנגלר וקלמפרר. בוא נודה, כי לא פעם יוצא לנו מהאף כל הרעש של העיתונות האנגלית סביב ראטל, גארדינר ודומיהם- ויש הצדקה לסגנון ניצוח "רומנטי" שכזה.

הקלטותיו של טילמן עד היום היו ברובם לא מוצלחות, בלשון המעטה. מחזור סימפוניות שומאן, ובעיקר הדיסק של סימפוניות 1 ו-4 היו כשלון. דווקא ההקלטה ל"סימפוניית האלפים" של שטראוס הייתה נהדרת, מההקלטות הטובות של היצירה בכל הזמנים. אני מניח כי הקלטה זו הייתה הזרז לדיסקים נוספים מיצירותיו של שטראוס בניצוחו של טילמן.

חיי גיבור היא יצירה אוטוביוגרפית, אך להבדיל מדומות לה, לא נכתבה בערוב ימיו של המלחין, אלא ב-1898, כאשר המלחין הגדול לא היה אפילו באמצע הקריירה המרשימה שלו. בתקופה זו היה שטראוס בשיא תהילתו, עם הצלחות מרשימות כגון "טיל אולנשפיגל" ודון קישוט. יצירתו זו היא מעין אגו טריפ נרקסיסטי של אמן מלא בטחון עצמי המרשה לעצמו לצטט ביד רחבה מיצירותיו הקודמות. כל זאת עוד לפני שהתחיל בכתיבת האופרות הגדולות שלו.

ההאזנה להקלטה של טילמן הזכירה לי אנקדוטה יפה. לפני מספר שבועות הושמעה בקול המוסיקה בשידור חוזר (בפעם המאה בערך) תוכניתו של אלכס תמיר "מחזורי יצירות" על הקונצ'רטו השני לפסנתר של שופן. המלחין כתב את היצירה בגיל 20, ולשמע ביצועו של קלאודיו אראו אמר תמיר כי "אראו מנגן את היצירה כאילו שופן היה בן 60 כשכתב אותה". על אותו משקל ניתן לומר, כי לאחר האזנה לביצועו של טילמן נראה כי שטראוס היה בערך בן 90 כשכתב את היצירה, וגם סבל מתשישות קשה ואלצהיימר מתקדם. הביצוע הוא, ראשית כל, איטי בצורה קיצונית, חסר השראה ושאר רוח בצורה מדהימה. יש לעיתים עצירות תמוהות (בקטעי הסולו של הכנר הראשון, למשל), עד כי באחת הפעמים חשבתי כי אולי הייתה הפסקת חשמל או קצר במערכת הסטריאו שלי. הקטע "שדה המערכה של הגיבור" (לא אחד משיאיו של שטראוס, גם בביצועים טובים יותר) נשמע בהקלטה זו כל כך רדוד וחסר עוצמה.

לאור הקלטה זו קשה להאמין כי טילמן עצמו הוא מנצח צעיר, יחסית (סביב גיל 40). הוא נשמע כאן כמו צ'יליבידקה הזקן והחולה לפני מותו- כאשר נראה היה לפעמים כי מישהו שם את התקליטורים שלו בהילוך איטי, או שהוא נרדם על הדוכן באמצע היצירה.

ומה קרה לפילהרמונית של וינה? אינני זוכר את התזמורת הנפלאה הזו, המנוסה כל כך בשטראוס, מנגנת רע כל כך. כלי הנשיפה מנגנים בגסות, הקשתנים אינם בפוקוס. כמעט ניתן לשמוע את הפיהוקים של הנגנים.

זו לא הפעם הראשונה שחברת "דויטשה גראמופון" מפיקה דיסקים באיכות הקלטה ירודה למדי. הקלטת הסימפוניה השלישית של מאהלר עם אבאדו והפילהרמונית הברלינאית, למשל, גרועה ביותר, ומקלקלת לאבאדו ביצוע ענק. כאן אין הרבה מה לקלקל, טילמן דואג לכך ובגדול, עם זאת נראה כי גם טכנאי ההקלטה סבלו מיום רע במיוחד (האם איזה וירוס מיסתורי פגע בכל מי שנכנס בשערי אולם הקונצרטים באותו היום?). כיצד ניתן להפיק דיסק באיכות צליל כל כך ירודה מאולם "המוזיקפראיין" בוינה, בעל האקוסטיקה הפלאית?

אך (גם) לכל דבר רע יש סוף, ואחרי 47 דקות אשר נמשכו כנצח, הסיוט הזה נגמר. נשארות רק מספר שאלות לא פתורות: למשל, איך לא שמים לב בחברה רצינית ומובילה כ"דויטשה גראמופון" ל"פלופ" שכזה, ומאשרים את הפצתו. ובעיקר- איך אפשר להזכיר את טילמן כיורשם של אותם מנצחים גדולים (ואחרים) שהזכרתי למעלה.

אחרי חויה קשה שכזאת כדאי להזכיר כמה ביצועי מופת ליצירתו הגדולה של שטראוס: פריץ ריינר (ב-RCA), שם נותנים הנשפנים (ולא רק הם) של תזמורת שיקגו משנות ה-50 כיתת אמן בנגינת שטראוס, רודולף קמפה (סט נפלא בן תשעה תקליטורים של היצירות התזמורתיות של המלחין במחיר מוזל ב-EMI), וקאראיין (מבין ביצועיו הזמין ביותר הוא זה מ-1959, בסדרת האורגינלים של "דויטשה גראמופון"). גם ברנרד הייטינק הקליט ביצוע מצויין ליצירה ("פיליפס").

וכן, עוד לפני "חיי גיבור" יש בתקליטור הקלטה לסויטה מתוך "האישה ללא צל", שסובלת גם היא מאותם בעיות של איכות הקלטה ירודה ויום רע במיוחד של התזמורת הוינאית. כאן הייתי ממליץ ללכת לביצוע של האופרה במלואה, בניצוחו של שולטי באחת מהקלטותיו הטובות ביותר, בין היתר, כדי לשמוע, איך התזמורת המהוללת הזאת יכולה להישמע תחת שרביטו של מנצח גדול באמת.

 

כריסטיאן טילמן. לכל דבר רע יש סוף

קישורים קשורים:
באך - תחנה מרכזית  ,  דפי ריכארד שטראוס

Copyright 2002  -  הפורטל הקלאסי החדש  -  Klassi.net