בכורה אופראית ובכורה ישראלית
הקלטות בכורה של הזמרת אנה נטרבקו והפסנתרן הישראלי אמיר כץ

חברת "דויטשה גראמופון" ממשיכה ב"מכת-הבכורות" שלה בשנה האחרונה. הפעם שייך הדיסק לזמרת הרוסייה אנה נטרבקו.

זו אינה הקלטתה הראשונה של נטרבקו. הקלטתה הראשונה הייתה כלואיזה ב"אירוסין במנזר" לפרוקופייב (בניצוח גרגייב, "פיליפס").

התקליטור נפתח ברצ'יטטיב ואריה מתך "אידומינאו" של מוצרט, החלטה טקטית שגויה מצד החברה משום שהדיסק כמו נפתח משום מקום. הרצ'יטטיב מתחיל בליווי צ'מבלו חיוור, ונטרבקו לא עושה רושם גדול בדקות הראשונות.

האריה הבאה, Crudele!...ah no... מתוך "דון ג'ובאני" (דונה אנה), מרשימה הרבה יותר, אם כי הביצוע עצמו לא אישי או מקורי דיו. בנקודות רבות חשתי השפעה חזקה של ביצועה הנפלא של סאתרלנד משנת 1961. הייתי שמח לשמוע את נטרבקו דווקא כדונה אלווירה, קולה יתאים יותר, לטעמי, לדרמטיות הסאטירית של הדמות.

האריות הצרפתיות מבוצעות בטעם רב. מוצלחת מאוד האריה של ברליוז מתוך בנוונוטו צ'ליני (נטרבקו כטרזה, רצועה 3). האריה מאפשרת לנטרבקו להפגין את קולה עשיר הגוונים, המזכיר פעמים רבות את גוון קולה של אנג'לה ג'ורג'יו הרומניה. יש בקולה של נטרבקו מן כהות עמוקה, על אף שהמנעד שלה רחב מאוד והיא מגיעה לרגיסטרים הגבוהים ללא מאמץ מיוחד.

האריה הטובה בדיסק היא מתוך "מאנון" של מאסנה (נטרבקו כמאנון, רצועה 4). שירה אלגנטית אך בעלת עוצמה של הזמרת, המשתלבת בצורה מושלמת עם ליווי אינטליגנטי של התזמורת והמקהלה הווינאיות.

האריות האחרות בדיסק (מתוך "פאוסט, לוצ'יה דה למרמור, "רוסלקה" ו-"לה בוהם") מהנות, אם-כי קשה להתנתק מהתחושה כי הדיסק הופק בעיקר לאוזניהם המאומנות של מבקרי המוסיקה. גם אם אוהבים אוספים מסוג זה, נקודה עליה יש ויכוח, בדיסק שלפנינו אין נקודות משותפות המאחדות בין האריות (שפה, מלחין, או תקופה). הדיסק גם קצר להכעיס, כשעה בלבד, משוכה נוספת שיהיה על הצרכן הממוצע לעבור כדי להחליט לרוכשו.

לסיכום, דיסק בכורה עם רגעים יפים לא מעטים, לצד כמה נפילות מתח מצערות. ההקלטה, כמו ליווי הפילהרמונית הוינאית ונוֹסֶדה, משובחת. מהנה.

שנת 2003 תיזכר בראשי בעיקר כ"שנת הקלטות הבכורה". בשנה האחרונה האזנתי לרבות כאלה, חלקן גם סוקרו באתר זה. לפנינו דיסק בכורה נוסף, הפעם בהפקה ישראלית (הליקון) ובהשתתפות פסנתרן ישראלי.

הפסנתרן אמיר כץ בן השלושים כבר רכש לו מוניטין כ"זוכה סדרתי" בתחרויות פסנתר. הוא זכה במקומות הראשונים בתחרויות בברצלונה, קליבלנד (תחרות קסדסו) ולפני מספר שבועות - בגרמניה (תחרות שוברט). בהקלטה ניתן להבחין מיד מה מרשים כל כך שופטי תחרויות שנתקלים בכץ. מעל לכל זוהי בהירות ההצהרה המוסיקלית שלו הבלתי ניתנת לערעור. הוא מפגין בטחון רב ורוגע בהבעת המשפטים המוסיקליים, רבים מהם ניחנים בעוצמה סוחפת.

התכונה הבולטת אצל כץ היא הפשטות. אין באף חלק בדיסק נסיון להתרפס או להרשים את המאזין. אין גלישות למנייריזם רומנטי, הכל מדוד וללא היסחפות. בעבור כץ שומאן הוא בעיקר מלחין רציני מאוד, אפילו "גרמני", אף כי ההגדרה הזאת חמקמקה. לעיתים נדמה כי הוא רואה את שומאן בעיני בטהובן. לדוגמא, כץ לא מקדים את קו הבס ביד שמאל כפי שעושים פסנתרנים רבים כאשר הם מנגנים יצירות רומנטיות. הדגשת קו הבס תופסת אצל כץ מקום נכבד, אם כי בצורה של איכות צליל, ולא בצורה של עירפול המקצב של היצירה (הקשיבו לרצועה 13 בדיסק והשוו לפרחיה או קורטו).

ניתן להשוות את גישתו וצלילו של כץ לזה של פוליני. הפסנתרן האיטלקי הגדול הקליט רק לפני שנה את שתי היצירות הממלאות את התקליטור של כץ, אלה יצאו בדיסק של חברת דויטשה גראמופון. גם פוליני נמנע מהיסחפות ומרומנטיות בולטת, אצלו גם הדהימה איכות ההקלטה, שהיא אחת מהקלטות הפסנתר האיכותיות של השנים האחרונות מהבחינה הטכנולוגית. ב"קרייזלריאנה" מזכיר כץ את ביצועה של אושידה (פיליפס), שוב בשל תכונת האיפוק הסבלני-אין-קץ בה ניחן.

כץ הוא אמן חושב, אם כי כמאזינים, איננו שומעים החלטות מתקבלות. דוגמא בולטת היא הרצועה הראשונה של ה"קרייזלריאנה" (19). כץ מנגן את התיבות הראשונות בסטקטו חד מאוד, עד כי רוצים אנו לשמוע נגינה עם יותר "בשר" ווירטואוזיות. בהמשך המשפט, מתיר כץ את הרסן ונסחף, וזאת כדי להדגיש את הנקודה שבה לדעתו מסתתר המסר החשוב של הפרק. כך, כשאנו מגיעים לסופו, נשמעות אותן תיבות (החוזרות על עצמן) כמוסר השכל מסכם.

אם להשוות את כץ לאמני בכורה אחרים שנסקרו בדפים אלו, היחיד שמגיע לרמתו של כץ הוא יונדי לי הסיני. אייל בראון, שסיקר את תקליטורו השני, כתב כי הפסנתרן מתגלה בדיסק מעל הכל כבעל טעם טוב. יונדי לי הפליא אותי (ואת בראון) בפרק האיטי של הסונטה, שנוגן בפשטות נוגעת ללב. הדיסק של כץ, לטעמי, בשל יותר. אצלו הפשטות איננה נובעת מתמימות ,כמו במקרה של לי, אלא מבגרות ובשלות. אבל למה להשוות ? כץ מוכיח את עצמו כפסנתרן העומד בפני עצמו והשוואות נוספות נראות כמחמיצות את הנקודה.

יש כאלה שירצו לשמוע נגינה רומנטית יותר, בעיקר ב"קרייזלריאנה". הדיסק דורש האזנות אחדות כדי לגלות את אכויותיו. בכל האזנה הוא נהפך חם יותר, מרגש יותר. איכות ההקלטה, שבוצעה ב"הוכשלה" במינכן, היא בעלת איכות עילאית. חבל רק שאין למי להחמיא על ביצועה - חוברת התקליטור כוללת רק ביוגרפיה של כץ ואת הרפרטואר הקונצ'רטנטי שלו.

דיסק בכורה נמדד לא רק על פי איכותו העצמאית, אלא גם על פי דחיקתו במאזין להקשיב לחומר נוסף בנגינת האמן המבצע. הדיסק ממלא את חובתו בעניין זה. לאחר האזנה ארוכה ביקשתי לשמוע את כץ ביצירות נוספות (עבורי, עם הכרות צלילו, היו אלה הסונטות המאוחרות של בטהובן, אך בעיקר – בראהמס).

לאחר שהטיל עלי עורך הפורטל לסקר את הדיסק, גמרתי אומר לא להתייחס אל הביצוע כ"ביצוע ישראלי" (הדיסק גם זול), אלא כדיסק העומד בפני עצמו. והוא אכן עושה כן. ההנאה מהדיסק, לאחר כמה האזנות, היא הנאה צרופה, ואם בנוסף מדובר בפסנתרן ישראלי - מה טוב. בראבו.
 

אמיר כץ. זכיה בתחרות שוברט

קישורים קשורים:
אתר הבית של אנה נטרבקו  ,  הפסנתרן הישראלי אמיר כץ

Copyright 2002  -  הפורטל הקלאסי החדש  -  Klassi.net