לאנג לאנג ובארנבוים - מינקובסקי וברליוז
הפסנתרן לאנג לאנג בניצוח דניאל בארנבוים ומרק מינקובסקי מנצח מיצירות הקטור ברליוז

תקליטור הבכורה בחברת "דויטשה גראמופון" של הפסנתרן הסיני הצעיר לאנג לאנג, יוצא מספר חודשים לאחר ביצוע המופת של מלווהו בדיסק, דניאל בארנבוים. מעניין להשוות בין שני הביצועים, בעיקר כדי להווכח כי פרשנות מוסיקלית ליצירה לא מוגבלת בכלי מסוים (או במקרה זה, פסנתר לעומת תזמורת), אלא מושרשת עמוק בהיגיון המוסיקלי של האדם. אורך שני הביצועים הוא זהה לחלוטין, על השנייה (!). שניהם אורכים שלושים ושבע דקות.

האם מצליח לאנג לאנג לבצע את יצירתו של צ'ייקובסקי טוב יותר מהמנצח והפסנתרן הותיק?

בביקורת התקליטור (פורסמה בפורטל זה לפני מספר חודשים) כתב עמיתי אייל בראון: "בארנבוים מעולם לא הקליט את הקונצ'רטו הזה בהקלטה מסחרית עד היום, אך ההקלטה מציגה אותו, במידה מסוימת במפתיע, כפרשן גדול של היצירה". גם לאנג לאנג מעולם לא הקליט את הקונצ'רטו בעבר. והוא, לעומת בארנבוים, מתגלה (גם כן במפתיע) כפרשן שטחי למדי ליצירה.

צר לי להיגרר להכללות, אולם אני מזהה שלושה סוגים של ביצועים ב"הקלטות בכורה" של פסנתרנים צעירים. הסוג הראשון הוא הזן הוירטואוזי. הרוח מעניינת אותם, הרושם החיצוני. במקרים רבים זה מצליח, בעיקר ביצירות רומנטיות שנועדו מלכתחילה להשיג את האפקט שמבקשים אותם הפסנתרנים להשיג, ולפעמים נוצר ביצוע מנופח ועצבני שלא לצורך (אם לציין דוגמא לביצוע מוצלח, אפשר לציין את ארקדי וולודוס בהקלטתו לקונצ'רטו השלישי של רחמנינוב).

הקבוצה השנייה שייכת לפסנתרנים שמנגנים את המוסיקה ואת פרשנותם באופן ישיר וללא ניסיון להתחנף או להתרפס. זה מה יש. בקבוצה הזאת ניתן לציין את יונדי לי הצעיר, בן ארצו של לאנג לאנג, בדיסק הבכורה המלהיב שלו ליצירות שופן, ולאחרונה ליצירות ליסט (סוקר בפורטל זה).

לקבוצה השלישית, ובה לדעתי חבר לאנג לאנג, אני קורא "אל תקראו לי וירטואוז". הפסנתרנים בקבוצה זאת כה חוששים מקיטלוגם כאמני הופעות שטחיים, עד כי הם מרככים בכוונה את האמירה המוסיקלית שלהם, גם ברגעים הסוערים, שנועדו בכוונה תחילה להיות וירטואוזיים. ללאנג לאנג נטייה בלתי מוסברת לקמץ מאוד בפדאל. ברגעים מסוימים הוא מפיק צליל "מוצרטי" ממש. על ביצוע בגישה כגון זאת בפרק השני אפשר להתווכח, אולם שני הפרקים החיצוניים בשני הקונצ'רטי סובלים מכך רבות. גם בפרקים האיטיים, חשתי הסתמכות ומודעות רבות מדי למיקרופון. הפסנתר מגיע לעוצמת לחישה שגם אם היא מתאימה לפרק (ובמקרה זה, לטעמי, היא אינה), ללא מערכת הקלטה ממוחשבת לא היה מצליח הפסנתר להישמע. תזמורת שיקגו המהוללת נשמעת חיוורת וחסרת יחוד, בעיקר בקונצ'רטו של צ'ייקובסקי. כלי הנשיפה נשמעים מרוחקים מדי, כלי הקשת נעלמים כאשר הם מנגנים ליווי שקט. תורמת לכך הקלטה יבשה למדי של דויטשה גראמופון. טכנאי ההקלטה הקליטו את הפסנתר ממרחק קטן מדי, "בפרצוף", ובכך הדגישו צליל חסר ייחוד ושירתיות של לאנג לאנג. מה גם שהצליל שלו לא כבש אותי מלכתחילה, גם אם התעלמתי מאיכות ההקלטה.

המנדלסון אף חלש עוד יותר. לאנג לאנג מנגן את הסולמות הרבים המלווים את נגינת התזמורת בסטקטו מודגש, כמעט סטירי. שאלתי את עצמי מה רצה להגיד בכך, אולם לא מצאתי תשובה מניחה את הדעת. ביצוע לא משכנע. ההתעלות היחידה בדיסק היא בפרק השני של המנדלסון, אולם גם כאן יש הרגשה שהוא איננו "מנצל את המומנטום" בהמשך היצירה.

כפי שכתב בראון, ביצועו של בארנבוים לקונצ'רטו של צ'ייקובסקי "...יכול להחשב כאחד הטובים בשוק...", דבר שלא ניתן לומר על ביצועו של לאנג לאנג. לגבי המנדלסון - אין צורך לחפש מעבר למארי פרחיה ונביל מרינר, בהקלטתם ב"סוני". דיסק בכורה מאכזב למדי. אני מניח שיהיו כאלה שיחבבו את ה"ראיה האחרת" של לאנג לאנג, ואני צופה שיווצרו דיונים לא מעטים אודותיו (המגזין הבריטי גרמופון, למשל, כבר בחר בדיסק לאחד מ"בחירות העורך" לחודש אוגוסט). לכן אין זאת המלצה חד משמעית להימנע ממנו, המלצה הוגנת תהיה לטעום מעט מהדיסק בחנויות, או לחכות שיושמע ברדיו.

ללאנג לאנג כישרון בולט, שהוכח כבר בדיסקים שהוציא בחברת "טלארק". הקלטתו לקונצ'רטו השלישי של רחמנינוב (הקלטה חיה מה"פרומס" הבריטי) הייתה טובה למדי, ולכן בהחלט אאזין בסקרנות להופעתו בארץ בעונה הקרובה עם הפילהרמונית (שוב, רחמנינוב מס' 3), בתקווה למימוש בולט יותר. פיספוס.
 

לאנג לאנג, הפעם פרשנותו
שטחית למדי

אז ככה זה הולך אצל אנשי האסכולה האותנטית - קודם הם מקליטים מוזיקת בארוק, אח"כ לאט לאט זוחלים לכיוון הקלסיקה ותמיד, לבסוף באים ללמד את חובבי המוסיקה משהו על התקופה הרומנטית. הרבה פעמים זה לא עובד. אני מאוד אוהב, למשל, את גרדינר שהביא לנו כמה מהקלטות הנדל הגדולות ביותר. במוסיקה המאוחרת יותר הנסיון ליצור אוטנטיות בכל מחיר עלול להיות ממש מביך, זכורה במיוחד לרעה ההקלטה האיומה של האופרה "פלסטאף", למשל. הרנונקור עבר במשך השנים תהליך דומה, וגם כאן, הקלטות ברוקנר שלו, למשל, לא ייזכרו (לטעמי לפחות) כפאר הקלטותיו.

ועכשיו- מרק מינקובסקי מתחיל, כנראה, את אותו תהליך. מדובר, יש להזכיר, במנצח צעיר (בן 41 בסה"כ), אשר מאחוריו סידרה מרשימה של הקלטות מוזיקת בארוק צרפתית, ויחד עם ויליאם כריסטי הנפלא אחראי לרנסנס של אופרות של ראמו בעשור האחרון. למינקובסקי הקלטות נהדרות לאופרות של הנדל ("אריאודנטה" ו-"הרקולס"), ובימים אלו יצאה לאור הקלטה חדשה ומסקרנת במיוחד של "יוליוס קיסר" עם סוללת סולנים מרשימה. אז מה לגבי ברליוז?

מינקובסקי נוקט בגישה חביבה על מנצחים מהאסכולה האותנטית של הבלטת כלי הנשיפה על חשבון המתקתקות של כלי המיתר. אל תצפו לחן הרב שמביא קולין דיוויס, למשל, לפרק הואלס (הפרק השני), או לארומה הצרפתית המיוחדת של שארל מינש בפרק השלישי. זהו ביצוע המזכיר יותר מכל את היות המוזיקה של המחצית הראשונה של המאה ה-19 תוצר של השפעת התמורות שחלו באירופה באותה תקופה: הפרק הרביעי, "המצעד לגרדום", נשמע יותר מבכל ביצוע אחר כאילו מדובר בהוצאה להורג של אחד ממנהיגי המהפכה הצרפתית. פרק זה הוא אולי הצד החזק ביותר של הקלטה זו. מינקובסקי מחמיץ קצת את הדמוניות שמלווה את הפרק האחרון (תקשיבו להקלטה של ברנשטיין לפרק הזה), אך הסיום מלא תנופה והדר, כמתבקש.

בסופו של יום, הביצוע הוא בדיוק מה שחשבתי שיהיה, מלא עוצמה, בעיקר בקטעים הדרמטים, אך כמו בדרך כלל אצל המנצחים מהאסכולה האותנטית- לוקה בקטעים הליריים יותר . אני מעדיף בהרבה את הגישות (השונות, אמנם) של מינש, ברנשטיין ודיוויס.

הדיסק שלפנינו נדיב מאוד, וכהדרן כולל את הסצנה הלירית "הרמינה", יצירה שנכתבה מספר שנים לפני הסימפוניה הפנטסטית, ונושאים ממנה שאל המלחין לסימפוניה מאוחר יותר. זוהי אינה יצירת חייו של ברליוז, ואין בה את העומק של יצירותיו המאוחרות יותר, אך היא מהווה תוספת מעניינת ולא שגרתית ומלמדת משהו על כשרון הנעורים של המלחין, וגם מביאה לנו שם חדש- אורליה ליגאי- זמרת סופרן צעירה ונהדרת (יש להם כנראה עתודות בלתי נלאות, לצרפתים האלה) שעוד נשמע עליה רבות.

המלחין הצרפתי הקטור ברליוז

קישורים קשורים:
בהקדשה להקטור ברליוז  ,  הפסנתרן הסיני לאנג לאנג - אתר רשמי

Copyright 2002  -  הפורטל הקלאסי החדש  -  Klassi.net