|
Menu |
|
|
ואגנר של אבאדו
ואוסף אופראי חדש
כמו בהרבה מקרים בעבר, קשה לבוא לאבאדו בטענות. הביצוע נשמע תרבותי מאוד, התזמורת, אחת המיומנות ביותר בנגינת ואגנר נשמעת מצויין, אך משהו חסר כאן, וזה מה שהאנגלים מכנים "SENSE OF OCCASION" אותה הרגשה שיש לך בהקלטות הגדולות כאשר באמת מדובר באירוע גדול. קחו למשל, את היצירה הפותחת, הפתיחה ל"טנהויזר"- הביצוע נשמע ממש בסדר- עד שתלכו להאזין לקאריאן, קודמו של אבאדו בברלין, בהקלטה עם הפילהרמונית הוינאית דוקא מ-1988 ותבינו מה חסר- עוצמה, דבקות והרגשת חד פעמיות יוצאות דופן. הקטעים מ"פרסיפל" טובים יותר, בעיקר המוסיקה ליום שישי הטוב, אך גם כאן מתפתח געגוע לקאראין (בהקלטה המלאה של האופרה עם הפילהרמונית הברלינאית), ובעיקר להנס קנפרבוש, שבביצועיו החיים לאופרה זו בשנות ה-50 וה-60 בפסטיבל ביירוית' הציב סטנדרטים שקשה לעמוד בהם (וזו ההזדמנות להמליץ על ההקלטה משנת 1951 שיצאה לאחרונה לאור בנקסוס- אולי הביצוע הטוב ביותר של האופרה אי פעם, ובמחיר מגוחך). ההקלטה של הפרלוד ו"מיתת האהבה" (בגירסה האינסטרומנטלית בלבד) מתוך "טריסטן" מאכזבים במיוחד. יש מספר דרכים לבצע את הפתיחה. קרל בוהם הגיש ביצוע רומנטי להפליא, קרלוס קלייבר הקליט ביצוע בעל יופי קר כפסל שיש יווני עתיק ,ופורטונגלר השאיר הקלטות בהם היצירה נשמעת כתפילה מלאה רוחניות. כל ההקלטות הללו נפלאות בדרכן שלהן. אצל אבאדו אין כל יחוד כשלושת קודמיו. לסיכום- תקליטור מאכזב למדי. מי שרוצה לקטים של הקטעים התזמורתיים של ואגנר מוטב לו כי יפנה לצמד התקליטורים של קלמפרר ב-EMI אשר יצאו לא מזמן לאור בסדרת ה"הקלטות הגדולות של המאה" או לדיסק האמור של קאראין מ-1988, הכולל, מלבד הפתיחה ל"טנהויזר" שהזכרתי קודם לכן את "אידיליית זיגפריד" ואת הפתיחה ו"מיתת האהבה", כאן בביצוע המקורי מהאופרה עם הזמרת גסי נורמן בשיאה, או לדיסקים השונים של פורטונגלר בחברת EMI, "טסטמנט" וחברות הסטוריות נוספות.
הדבר האמיתי הוא האופרות השלמות מהפסגות
הגבוהות ביותר של התרבות המערבית.
הנפלא באוסף הזה הוא היותו טוב ויעיל הן לחובב מתחיל, המקבל כאן לקט של מבחר רב מהאריות הגדולות (ולמרבה השמחה, גם מהאופרה הגרמנית) וגם לאספן המנוסה, שיגלה כאן פנינים רבות בדמות הקלטות נדירות ומרגשות של זמרי אופרה מפורסמים. בחירת הקטעים הינה אינטליגנטית ביותר ומבטאת התמצאות גדולה של עורכי האוסף במגוון ההקלטות של המחצית השנייה של המאה ה-20. האוסף אינו מסתפק בהקלטות של טנורים וזמרות סופרן אגדיים, כמתבקש, אלא מתמקד לא פעם בתחומים ה"זנוחים" אך הנפלאים לא פחות של הקולות הנמוכים יותר בשני המינים- המצו סופרן והבס/בריטון. יש כאן גלריה מרגשת של זמרי בריטון נפלאים. מי מכם שמע, למשל, על פרננדו קורנה? האזינו לביצועו לאריה של דולקמרה מתוך "שיקוי האהבה" ותוכלו להתרשם מהמסורת האיטלקית במלוא תפארתה. קחו גם את ג'וזפה טאדיי (גדול הבריטונים האיטלקיים, לדעתי), האזינו לביצוע המדהים לאריה הפותחת את ה"ליצנים" של לאונקוואלו- אני לא בטוח שתמהרו לחזור לפאבארוטי ודומינגו. אי אפשר מבלי להזכיר עוד מספר פנינים: מי שלא שמע עד היום את פרנקו קורלי, הטנור בעל הקול המרשים ביותר אחרי מלחמת העולם, כדאי שיאזין לביצועו לאריה מתוך "טוסקה"- ליד ביצועו זה גם פאבארוטי הגדול היה מחויר. נסו להאזין ללאופולד סימונו, טנור לירי שקצת נשכח, המגיש אולי את הביצוע היפה ביותר לאריה מתוך "דולי הפנינים" של ביזה. נהדר לראות כאן את השילוב של שתי הסופרניות הואגנריניות הגדולות של המאה- פלגסטאד (באריה מ"לוהנגרין") ונילסון, החותמת את האוסף כולו ב"מיתת האהבה" מתוך "טריסטן". אם הייתי צריך לבחור בקטע אחד מובחר, הייתי הולך לרצועה הראשונה בדיסק מס. 3 ומאזין לרנטה טבלדי השרה בפשטות כובשת את האריה מתוך "ג'יאני סקיקי" של פוצ'יני. טבלדי, בת תקופתה של קאלאס הגדולה קצת נשכחה אל מול יריבתה הגדולה וחייה הדרמטים- אך היא זמרת שוות איכות לקאלאס (אם כי האיכויות של השניים היו מעט שונות). לאחר האזנה לרצועה זו אני בטוח כי גם שונאי האופרה הגדולים ביותר מביניכם ישברו. מומלץ ביותר, הן למתחילים, והן לאספנים ותיקים. יש לציין את החוברת המלווה את התקליטורים הכוללת פרטים מעניינים על הזמרים השונים ומוסיפה להנאה נדבך נוסף.
דפי הפורטל נצפים במיטבם ברזולוציה של 768 על 1024
|