המאהלר של בולז
פייר בולז והפילהרמונית הוינאית במסע חדש אל הסימפוניה ה-3 של גוסטב מאהלר

גוסטב מאהלר - סימפוניה מס. 3
אן סופי פון אוטר - מצו סופרן
מקהלות, הפילהרמונית הוינאית
מנצח - פייר בולז
הקלטה: Deutsche Grammophon
מק"ט: 038 474
יבוא: Helicon



פחות משנה לאחר שהופיעה בחברת DG הקלטה חדשה של השלישית של מאהלר
בניצוחו של אבאדו, מוציאה החברה הקלטה נוספת, הפעם בניצוחו של פייר בולז,
ואין לשכוח שבקטלוג של חברה זו ישנו ביצוע ישן יותר של אבאדו, הקלטה
מפורסמת מאוד של ברנשטיין, וגם גירסאות של קובליק וסינופולי. החברה
בוטחת כנראה בפופולריות הרבה (ואולי המוגזמת) של מאהלר בעשור
האחרון, וגם ביכולת של שמות גדולים כאבאדו ובולז להבטיח
מכירות טובות.

ההקלטה של אבאדו היתה בעיני אחת החשובות של היצירה עד היום, אם כי איכות
ההקלטה (מקונצרט חי בלונדון) אינה טובה וגורעת מההנאה. מבחינה זו אין צורך
לחשוש מהביצוע של בולז. הטכנאים של DG עשו עבודה מצויינת באולם
ה"מוזיקפראיין" המפורסם בוינה, שהוא לכשעצמו אולם בעל אקוסטיקה מופלאה.

עד היום הקליט בולז רבות מהסימפוניות של מאהלר (מס. 1 ,4 ,5 ,6 ,7 ו-9), וביצועיו
עוררו חילוקי דעות. בולז לא בא אל יצירות אלו, כמו מרבית המנצחים, כהמשך טבעי
לסימפוניות של בטהובן, ברהמס וברוקנר, אלא בוחן אותם מנקודה רטרוספקטיבית,
כאחד המלחינים החשובים במחצית השניה של המאה העשרים, ואחד המנצחים
החשובים של היצירות הגדולות של המאה, בעיקר רוול, דביסי, מסיאן וסטרוינסקי.
וכמו בהקלטותיו ליצירות מלחינים אלו ,ביצועיו לסימפוניות של מאהלר נוטים
להיות פחות רומנטים מהמקובל, הוא פחות מנסה להעמיס עליהם משמעויות
אפוקליפטיות כפי שברנשטיין עושה. ביצירות, כמו הסימפוניות השלישית
והרביעית, אשר פחות עמוסות בתסביכי אישיותו של מאהלר, גישה זו
מצליחה יותר.

הפרק הראשון נשמע בהחלט כמארש, אך לא ממש כמארש אבל כמו אצל ברנשטיין,
אין בו את האירוניה וההומור של אבאדו (בביצוע החדש יותר), עם זאת הביצוע
בהחלט בעל עוצמה והדר. הפרק השני מנוגן באופן פשוט, כפי שצריך. דווקא הפרק
השלישי מעט כהה יותר מאשר בביצועים אחרים, אין בו את שמחת החיים כמו אצל
אבאדו - פרשנות שונה לחלוטין, אך אפקטיבית לא פחות.

הפרק הרביעי נפלא, הרבה בזכות נוכחותה של פון אוטר, אולי המצו סופרן הטובה
בעולם היום, בשירה פשוטה ואינטליגנטית, מאוד לא אופראית (ובכך שונה מאוד
מג'סי נורמן בביצוע הראשון של אבאדו, או כריסטה לודויג אצל ברנשטיין). הליווי
של התזמורת כאן נפלא, וצריך לציין את הכנר הראשון שלה, ורנר הינק, שמקבל את
הקרדיט בחוברת- ומגיע לו. הפרק החמישי מבוצע בפשטות נהדרת, ומקהלת הילדים
הוינאית מוכיחה כאן מדוע היא נחשבת לטובה מסוגה בעולם.

הפרק האחרון, האדג'יו הארוך והשמיימי מתחיל בנגינה זורמת, אך קרה מדי - לטעמי
לפחות. הפרק נשמע כאילו מדובר באחת מיצירותיו הנאו-קלסיות של סטרוינסקי ולא
במאהלר. לא כל כך אהבתי גם את קטעי השיא רבי העוצמה של הפרק, אשר מנוגנים
מעט בבומבסטיות וקצת בחוסר רגש. אבאדו, במקצבים דומים, מגיש ביצוע טבעי
הרבה יותר, הרבה פחות מאולץ עם סיום מרשים ביותר. ברנשטיין, מציג, כצפוי, גישה
שונה לגמרי- קצבים איטיים, כעין מסע לוויה איטי הצובר אט אט תאוצה עד לשיא
בסיום- בו אין לו פשוט מתחרים. אי אפשר גם לשכוח את ברנרד הייטינק (בשתי
הקלטותיו ליצירה) שנמצא גם הוא בשיאו בפרק הזה.

סה"כ- אחת מהקלטות מאהלר היותר טובות של בולז, ביצוע לא רומנטי במפגיע ואני
בטוח שהוא ימצא לו אוהדים לא מעטים. יש בהחלט מקום לביצוע ברוח זו בקטלוג.
יש להוסיף לכך את הנגינה של הפילהרמונית הוינאית, אולי הטובה ביותר שנשמעה
ביצירה זו אי פעם . גם אם הסך הכל נופל בסופו של דבר מהייטינק, ברנשטיין (בשתי
הקלטותיו) והביצוע השני של אבאדו- שמחתי על ההזדמנות להתוודע אליה.

 

פייר בולז, למד עם מסיאן בקונסרבטוריון של פאריס

קישורים קשורים:
המלחין והמנצח פייר בולז בחברת SONY  ,  אבאדו מנצח על ה-7 וה-9 של מאהלר

Copyright 2002  -  הפורטל הקלאסי החדש  -  Klassi.net