שעשועים בקצב וצבע
"פרקדו", מוסיקה למרימבה וכלי הקשה, בביצוע תומר יריב ועדי מורג

"פרקדו", מוסיקה למרימבה וכלי הקשה,
בביצוע תומר יריב ועדי מורג. הקלטה
והפקה: המרכז למוסיקה ירושלים;
מק"ט: 124;
הפצה: המרכז למוסיקה ואן-אם-סי

תומר יריב ועדי מורג, בני 26, שניהם מקישנים מלידה, למדו אצל נגן התזמורת
הפילהרמונית אלון בור, אשר יזם את צירופם לצמד. "הכוח של בור, כמורה, היה
היכולת לזהות את הכיוון שמתאים לכל תלמיד", אומר יריב, "בשלב מסוים הוא
אמר לי - אם אתה בוחר בחיים של סולן, אתה צריך להתחבר לעדי. אותו דבר אמר
לעדי, בקשר אלי".

זה שש שנים מופיעים יריב ומורג כהרכב קבוע, ששמו עברי-אנגלי, "פרקדו"
(מ"פרקאשן", כלי הקשה באנגלית, ו"דו"). השניים קטפו הערכה ופרסים
בחו"ל ובישראל, בין השאר פרס ראשון בתחרות "האביב" 2001 . הדיסק
הראשון שלהם, ובו שבע יצירות - ארבע מהן ישראליות (מאת אבנר דורמן,
אבנר חנני, ולדימיר טורצ'ינסקי ועדי מורג) - מגלה טפח מרשים מהווירטואוזיות
של הצמד, ומבט מרהיב על המתרחש כיום בזירת כלי ההקשה. כותרת הדיסק -
"עבודות למרימבה וכלי הקשה", מפתיעה מעט, שהרי גם מרימבה היא כלי הקשה.
יריב אומר שהצדקת השם היא תדמיתית - ניסיון למנוע אסוציאציה של מוסיקה
לתופים בלבד. לצמד יריב-מורג חשוב הבידול בין עיסוקם לעיסוקו של מתופף
מן השורה: "מבחינת הכיוון שלנו", אומר יריב, "אנחנו לא מסוגלים לדמיין את
עצמנו יושבים ליד מערכות תופים בלהקת רוק".

חיי המקישנים קשים בהרבה, במבט לוגיסטי, מחיי מוסיקאים אחרים. הכלים
של יריב ומורג מוחזקים בסטודיו בדרום תל אביב, שם הם מתאמנים. משקלו
הכולל של הציוד עולה על טונה, ושינועו להופעות מחייב שכירת סבלים. גם
הרכבת מערך הכלים על הבמה מייגעת; בכך עוסקים הנגנים לבדם, והעבודה
אורכת ארבע שעות לפחות. עשרות כלי נגינה מצויים ברשות הצמד, העיקריים
הם מרימבות וויבראפונים, שהם כלי הקשה "מלודיים" - קלידיהם מכווננים
לגובהי צליל שונים, ואפשר להקיש בהם מנגינות. לצד אלה יש מגוון
תופים, גונגים וכלים פשוטים אחרים (כמו "טם-טם", שהוא סוג של גונג,
ו"טום-טום", שהוא מין תוף). למרימבה, האחות הגדולה של הקסילופון, יש
קלידי עץ ולכן צלילה רך, כך מאפיין אותו יריב. שינויי צבע מושגים על
ידי שימוש במקלות שונים ובצורות הקשה מיוחדות; לוויבראפון יש קלידי
מתכת, שצלילם מבריק יותר, ואפשר להפיק בו הדהוד בעזרת דוושה.

תומר יריב מקפיד להדגיש את יתרונם הדינמי של כלי ההקשה: "שום כלי
מוסיקלי אחר, אפילו פסנתר, לא מסוגל לנגן שקט כל כך - ומצד אחר חזק
כל כך. בעולם הרוק, הטווח הדינמי, כפי שאפשר לראות בשעת הקלטה, הוא
בדרך כלל 4 דציבלים, אצלנו - עד 70".

מה השתנה בשנים האחרונות בתחום המוסיקה לכלי הקשה?

יריב: "עד אמצע שנות ה-80, רוב היצירות שנכתבו לכלי הקשה היו
ניסיוניות, ונועדו לבחון את סגולותיו של הכלי או להפגין אותן. היום
האפשרויות הטמונות בכלי הקשה כבר ידועות, ומלחינים משתמשים בהם
ומצרפים - או כמו שאני קורא לזה 'מתיכים' - צלילים של כלים שונים, על
סמך רעיון מוסיקלי שנקבע מראש. המוסיקה קודמת לצורת המימוש שלה".

בשנות שלטונה של האסכולה האוונגרדית חוברו יצירות א-טונאליות, קשות
לקליטה, גם לכלי-הקשה. יריב אומר: "היום יצירות כאלה, רובן מאת
מחברים יפאנים, שורדות רק בממסד המוסיקלי-אקדמי או כיצירות חובה
בתחרויות. אנחנו, ב'פרקדו', מקפידים לנגן בקונצרטים יצירות
קומוניקטיוויות בלבד". בקונצרטים, ממשיך יריב, התוכנית שונה מזו
שבדיסק, ובדרך כלל הם כוללים בה לא רק מוסיקה שיועדה במקור להקשה,
אלא גם עיבודים, פרי עטם, ליצירות קלאסיות. הדיסק, מצהיר יריב, נועד
להדגים ולהציג אופקים חדשים של מוסיקה נקישתית.

אתניות, מינימליזם, דיוק

נגני כלי הקשה שמנגנים בצמד צריכים, אם לנקוט לשון הגזמה, לטפח דופק
לב אחיד. הדבר בולט מאוד ביצירה ה"נזירית" ביותר בדיסק, רצועה מס'2 ,
שהיא שעשוע ריתמי טהור מאת המלחין האמריקאי הוותיק אנדי פייפ וכתובה
לתופים בלבד. בהתחלה מבצעים השניים אוניסונו של הקשה קצובה, כמו
שעון; אחר כך מקיש נגן אחד 49 שמיניות ברצף, והשני 50 שמיניות, וכל
אחד מהם ממשיך וחוזר על הדפוס הזה. הנוסחה מולידה תוצאה מרשימה מאוד
של קצב וצבע. לפני כן, ברצועה הראשונה, מוגשת יצירה בעלת שם מתחכם,
"ודקרפ הקוברד" (אנגרמה של "דרבוקה פרקדו") מאת אבנר דורמן, השוזרת
אלמנטים אתניים-מזרחיים בטכניקות של חזרה עיקשת, "בלתי נגמרת", בנוסח
המינימליזם המערבי. גם היצירה של אבנר חנני, "מטאלמורפוזיס", המנוגנת
בכלי הקשה ממתכת, נשמעת כהסתעפות הרעיון המינימליסטי מבית היוצר של
סטיב רייך. הדיסק נחתם ב"אוקטבונס" מאת עדי מורג, שם הנגזר מאוקטט
(שמונה) ו"בונס", כלומר עצמות. קטע מסוים ב"אוקטבונס", מסביר מורג,
אמור לעורר אסוציאציה של שקשוק עצמות.

עדי מורג חיבר את "אוקטבונס" לפני ארבע שנים, כאשר נאלץ להימנע כליל
מנגינה במשך חודשים אחדים. "בחוברת של הדיסק כתוב שעדי נפצע בשתי
כתפיו", מסביר יריב. "מה שקרה לו אז, ובמידה מסוימת גם לי, היה פגיעה
מקצועית. מרוב אימון, שרירי הכתפיים שלנו התקשו, עד כדי אובדן התנועה
וכאבים חזקים. נאלצנו לפתח טכניקה חלופית, כביכול להתחיל הכל מחדש.
כיום התנועות שלנו משוחררות, אבל באימונים בסטודיו אנחנו מנגנים מול
מראות גדולות, שמאפשרות בקרת עין מתמדת על היציבה, כדי שלא נידרדר
שוב, בלי להרגיש, להרגלים מסוכנים".

עד כמה חיפוש חידושים ואפקטים מוזרים הוא חלק מההווי של נגני כלי
הקשה?

יריב: "יש נטייה כזאת, אבל אנחנו מקפידים מאוד לא להגזים בה. לעולם לא
ננגן על בקבוקי מים למשל, בשום הופעה. אנחנו רואים בכך מעבר אסור של
הגבול בין מוסיקה לגימיק".
 

צוות פרקדו: עדי מורג (ימין) ותומר יריב

קישורים קשורים:
אודות המרימבה, כלי נקישה מבית הקסילופון  ,  אנציקלופדית משפחת כלי הנקישה

 חגי חיטרון