בריחה בנוסח אופנבך
אן סופי פון-אוטר שרה קטעי אופרטות מאת ז'ק אופנבך
 

אן סופי פון-אוטר שרה קטעי אופרטות מאת ז'ק אופנבך,
בניצוח מארק מינקובסקי.
הקלטה: דויטשה גרמופון.
מק"ט: 471-501-2.
יבוא: הליקון

דיסק של מבחר מיצירות אופנבך, שבו חוברת הזמרת אן סופי
פון-אוטר למנצח הצרפתי מארק מינקובסקי, ללהקת הנגנים
ולמקהלה שלו ("מוסיקאי הלובר") ולזמרים סולנים נוספים, מופיע
כביכול בעיתוי מתוכנן, מבחינת ישראל: שבועות אחדים לפני
העלאת "הלנה היפה" באופרה בתל אביב.

פון-אוטר היא אמנית ותיקה (ילידת 1955) ועתירת הישגים: מאחוריה יותר
מ-80 הקלטות. התעניינותה בהרחבת הרפרטואר מתמדת, לרבות ז'אנרים
קלים. עם זאת, בכל אשר תעשה היא מציגה חוש מידה, תרבות ונועם.
את קולה אפשר לאפיין כמצו-סופרן זוהר, מאוזן היטב, לרבות שליטה
בקצה הגבוה של הטווח, עד כדי הסתכנות בתפקידי סופרן תובעניים.

עיקר תהילתה של פון-אוטר היא על ביצועי מוסיקה בארוקית וקלאסית
(בעיקר בזכות קשריה עם המנצח ג'ון אליוט גרדינר), אבל גם בסוגות
אחרות ניכרת הצטיינותה (למשל, דיסק משירי המלחינה הצרפתייה
הנשכחת ססיל שמינאד).

בהיותה בת לדיפלומט שוודי נודד התחנכה פון-אוטר באנגליה ובגרמניה, אבל
השפה הצרפתית - כך גילתה בראיון לכתב העת "גרמופון" בנובמבר - יושבת
בפיה ביתר קלות מאשר איטלקית, הנחשבת כשפה האידיאלית לזמרה. על הקטע
שפותח את הדיסק, "אני אוהבת אנשי צבא" מתוך האופרטה "הנסיכה הגדולה
מגרולשטיין", אומרת פון-אוטר כי זו האריה שהיא מחבבת ביותר כיום, מכל
הלקט, אף שבעבר חשבה שהיא "נורא מטופשת".

מטופש או רומנטי

היצירות של ז'ק אופנבך נחשבות שילוב מוצלח, בעיקר לשעתו, של טעם
רומנטי שגרתי והשתטויות נעימות. המוסיקאי הגרמני-צרפתי-יהודי
(שהתנצר) היה אבי הבידור המוסיקלי, יצרן אופרטות ששנינותן מדודה
היטב; בידור שגם מצליף, אבל בעיקר משעשע. העוקץ הסאטירי בטקסטים של
האופרטות שלו מופנה לנמענים רבים ודקירתו אינה מעליבה יתר על המידה.
עובדה: אופנבך שרד ואף שיגשג בימים שבהם חופש הביטוי ניתן על תנאי.

אגב, למרכיב הבידורי הקליל, שהוא מרכזי ליצירה האופנבכית, לא התייחסו
תמיד בקלילות. הסופר אמיל זולא, למשל, ראה את האופרטות שלו כבריחה
מהמציאות, תופעה משחיתת תרבות, מסלידה ומזיקה מבחינה פוליטית. לדעתו,
ההנאות שסיפק אופנבך עזרו להסיח את דעתו של הציבור מהבעיות החשובות,
מקשיחותו של המשטר, מהפער החברתי. התרכזותן של האופרטות בנושאים לא
בעייתיים בלמה את הרגישות לסבלם של העניים ולבזבזנותם של העשירים.

אופנבך לא התבייש במקצועו - כתיבת מוסיקה להצגות, ברמה שווה לכל נפש,
נעימה תמיד, קולחת, שנכתבת כביכול מעצמה (רוסיני כינה אותו "מוצרט של
השאנז אליזה"), אך אינה הכי מכובדת בחוגי מוסיקאים רציניים. בסוף
המאה ה-19 הועלו אופרות של אופנבך בכל העולם; במאה ה-20 לא נשאר דבר
מהפריחה הזאת. בתזמורת הפילהרמונית הישראלית, למשל, לא ניגנו אופנבך
עשרות שנים, ומסורת ההתעלמות נפסקה רק ב-1980, במלאות 100 שנה למותו
של המלחין. אבל אין להלין על הפילהרמונית; רוב 600 יצירותיו של
אופנבך אפילו לא הופיעו בדפוס עד 1999.

חיי פאריס

המוטיווציה שהניעה את מפעל החיים של אופנבך, מגיל 15, היתה תאווה
לתיאטרון שהוגשמה בעזרת חוש מסחרי. הזינוק העסקי שלו, ב-1855, התרחש
כאשר השכיל לפתוח בית תיאטרון במבנה עלוב ששכן במיקום טוב: מול ארמון
שבו אורגנה תערוכת התעשייה הבינלאומית (לא רחוק מכיכר קונקורד).
אופנבך קיווה שהמוני המבקרים מחו"ל יעדיפו מחזה מוסיקלי על תיאטרון,
בגלל קשיי שפה, והערכתו קלעה. גם סקנדלים קטנים ידע ליזום כדי לקבל
פרסום ולמכור כרטיסים: מאבק קטן שלו, שצלח, היה עקיפת תקנה שאסרה
השתתפות צוות של יותר מארבעה זמרים במערכונים מוסיקליים. באחד המחזות
שילב אופנבך בעלילה דמות של נווד שלשונו נכרתה. השחקן שלוהק בתפקיד
לא זימר, אלא החזיק לוח שעליו רפליקות כתובות ופלט אנחות. הקהל צחק,
הצנזור הובך ונכנע.

שמו המקורי של ז'ק אופנבך היה יעקב אברסט, אבל כבר אביו, כאשר התמנה
לחזן בפרוור של קלן, אימץ את השם אופנבך, שנשמע אולי מכובד יותר.
יעקב, שנולד כבן שביעי (מתוך תשעה), ניגן בגיל 10 בצ'לו ברביעייה של
היידן, במקום נגן מבוגר שנעדר, ובגיל 14 בא לפאריס כדי להשתלם
בקונסרבטואר שם. בזכות כישרונו התקבל, בניגוד לתקנות, אך לאחר שנה
בלבד נטש את הלימודים, התחיל לנגן למחייתו, חיפש דרכים לייסד להקת
אופרה קומית, והתחבר לנצח להיסטוריה המוסיקלית של ארצו החדשה.

אפשר להצביע על אנלוגיה בין אופנבך ובין הזמרת אן-סופי פון אוטר:
שניהם התאהבו בתרבות צרפת. ההבדל הוא עניין שבדרגה: אופנבך לא רק
התאהב - אלא גם עיצב את התרבות הזאת; האופרטות שלו מזוהות עם עיר
האורות ומבטאות את ההווי שלה בשנות ה-60 של המאה ה-19. גם כאשר
עלילותיהן נטועות בתקופות קדומות, המציאות שבה עסקו באמת היתה
פאריסאית. לעתים אף השתמש באנכרוניזמים בולטים (ביטויים של המאה ה-19
בתוך סיפור שמתרחש בזמן קדום) כדי ליצור אפקט הומוריסטי - גימיק שהפך
שחוק ומייגע, אך יש חובבי אופרה שמוסיפים לחבבו עד היום.

11 הקטעים שכונסו בלקט שערך מארק מינקובסקי מהנים מאוד, ומבוצעים בחן
רב. לצד הפופולריים שבהם (מתוך "סיפורי הופמן" ו"לה פריקול", בין
השאר) יש גם היכרות עם יצירות ידועות פחות, נחמדות אף הן. הנאה
מובטחת.

הזמרת השוודית אן סופי פון-אוטר

קישורים קשורים:
אודות הזמרת אן סופי פון-אוטר  ,  קהילת ז'ק אופנבאך

 חגי חיטרון