סקירת תקליטור חדש: מוסיקה קאמרית מאת גדעון לבינסון

שיחות עם מאהלר

"אודראדק", מוסיקה קאמרית מאת גדעון
לבינסון. הקלטה: ECM ; מק"ט:
1781-461861-2 ; יבוא: אם-סי-איי

במרכז הדיסק הראשון של המלחין הישראלי גדעון לבינסון, שיצא בחברה
האירופית ECM, עומדת רביעיית מיתרים שכינויה "אודראדק", על שם
דמות חידתית בסיפור של פרנץ קפקא. הרביעייה, שחוברה ב1999-, קטפה
את הפרס הראשון בתחרות בינלאומית באיטליה וזכתה לביצועים חיים
במינכן, ויטן ורומא. המבקר האיטלקי אנצו סיציליאנו כתב כי "למי
שאוהב את היצירה המוסיקלית העכשווית אסור להחמיץ את הדיסק".

כמו למלחינים ישראלים רבים בני דורו, ללבינסון (יליד 1954) יש עבר
"אוונגרדי", לפחות בימי לימודיו, אבל ההווה שלו בהחלט אינו כזה -
בראש וראשונה מבחינת המאמץ לתקשר עם המאזין. הד"ר לבינסון,
המכהן כראש המגמה לקומפוזיציה באוניברסיטת בר אילן, מנחה את
תלמידיו להביא תמיד את המאזין בחשבון; "לא פעם אמרתי לסטודנטים
שלי, 'חיברתם פרק מוסיקה? תשאלו את עצמכם אם הייתם מוכנים
לשלם 15 דולר על דיסק של היצירה הזאת'".

הדיסק החדש של לבינסון אמנם אינו מיועד לשמרנים שעולמם נגמר בברהמס,
אך ייתפש כקליט, קומוניקטיווי ומהנה באוזניים שמוכנות להתנסויות
חדשות. לצד רביעיית המיתרים "אודראדק" יש בו חמישייה למיתרים ופסנתר,
אפקטיווית לא פחות (היצירה זכתה בשנה שעברה בפרס אקו"ם), ויצירה קצרה
לפסנתר, "פוסטליוד" שמה.

לבינסון רואה בשלוש היצירות הצהרה פוסט-מודרניסטית מובהקת, ועם זאת הן
נטועות עמוק בתוך מורשת המוסיקה המערבית ה"טרום-אוונגרדית" - עולמם
של מאהלר וברטוק ושוסטקוביץ'. "אני עוסק תמיד בחוויותי כמבצע ומאזין,
וכתיבתי היא המשך טבעי להן", אומר לבינסון. "אפשר לומר שמדובר בעצם
באופן שבו אני לומד ומעיין ב'סוגיות' שונות - ממאהלר ועד לפסנתר של
קית ג'ארט או לצליל המיוחד של אנסמבל היליארד".

בגוסטב מאהלר עוסק לבינסון זה 30 שנה, ומתמיד בכך. האם זו נסיגה לימים
פוסט-רומנטיים יפים ונכספים, שחוסלו בידי האוונגרד הדורסני? "ממש
לא", עונה לבינסון. "בעיני, מאהלר לא היה רק חוליה במסורת הסימפוניה
הגרמנית הקלאסית והרומנטית, אלא מי שפוצץ אותה מבפנים. כדי להבין את
הרלוונטיות של מאהלר לזמננו חשוב לקרוא אותו מתוך מודעות לקפקא,
פרויד, ג'ויס ואינגמר ברגמן - כמי שהקדים את זמנו, ממש ניבא את
הפוסט-מודרניזם והיה אשף בפוליפוניה של רעיונות".

בעקבות החוויה הוואגנרית

"הדו-שיח שלי עם מאהלר ועם יוצרים אחרים מבטא את ההכרה שלכל תרבות עם
הווה ועתיד יש גם ילדות," מוסיף לבינסון. "זאת הצורה שבה אני מבין
את זהותי, ולא רק בהקשר מוסיקלי: אני יהודי שנולד חילוני להורים
חילונים, אבל חזר ל'ילדות' הרוחנית האמיתית שלו. מה שקוראים במונח
מרדד 'חזרה בתשובה' היה אצלי תהליך ולא קפיצה. קיבלתי לכך דחיפה
משמעותית דווקא לאחר שני ביקורים בביירוית, בבוואריה, לפני יותר מ25-
שנה, עם התוודעות קרובה לחוויה הוואגנרית. כשלמדתי שם איך הגרמנים
חיים את השורשים הטבטוניים שלהם הבנתי עד כמה אני זקוק ליסודות. אגב,
בעניין שורשים: נחמד להזכיר כי מי שנתן את יריית הפתיחה של חיפוש
הילדות במובן היהודי היו דווקא שני חילונים, דן אלמגור ויעקב אגמון,
עם המופע 'איש חסיד היה', שבו שברו טאבו חזק על ה'רלוונטיות של
הסבא'".

"אודראדק", שאורכה 35 דקות, ואשר לבינסון מציע לראות בה "אופרה
לרביעייה", מורכבת מ-17 פרקים קצרצרים - יש בה אפילו שניים שנמשכים
כחצי דקה בלבד. אחדים מהם מתייחסים ישירות למאהלר ולברטוק, וגם
ללוטוסלבסקי, יוסף טל וסקוט ג'ופלין. שמות הפרקים מביעים זאת, אך
לבינסון מדגיש כי השמות הם הערות פואטיות בדיעבד על מה שיצא מתחת ידו
ואינם מחייבים את המאזין. למשל: "קנצ'לי ולוטוסלבסקי, פגישה מקרית",
"(יוסף) טל נולד בערך כאשר מאהלר מת", "מאהלר וקפקא בטרזיינשטט", או
"אני רוטן, בהחלט!!!" (כפרפראזה על הליד "אינני רוטן", של שומאן/היי-
נה). האזנה ליצירה תוך תשומת לב לתכנים אלה אינה הכרחית; לבינסון
טוען, בצדק גמור, שלרביעיית "אודראדק" יש אחידות שעוזרת ליהנות ממנה
גם סתם כך, כמוסיקה נטולת כותרות בכלל.

הנאה היא חטא

כמלחין ישראלי שזוכה לדיסק בחברה אירופית ותיקה ונחשבת, לבינסון מוכן
לדבר גם על מעמדו במפת הקונצרטים הפומביים בישראל. "קודם כל, אני לא
אוהב מלחינים שמתבכיינים וקובלים שמתעלמים מהם. זאת תופעה פאתטית.
בקשר למעמד שלי, אני מסתפק בציון עובדה פרדוקסלית: אני ישראלי, צבר,
שומר מצוות שגר בירושלים ורוב פעילותי כיוצר מתרחשת בגרמניה
ובאיטליה".

על מפת הביצועים של מלחינים בני זמננו בישראל מעיר לבינסון: "אם תבדוק
את הגופים שמבצעים מוסיקה בת זמננו, תראה מטרייה לא רחבה של מלחינים,
וזה כשלעצמו לא נורא. אשר לאנסמבלים הקאמריים הישראליים שמחויבים
למוסיקה חדשה בלבד, אפשר לזהות אצלם טרנדיות מטרידה. הבעיה אינה
חלוקת העוגה באופן דמוקרטי, אלא האם האנשים הקובעים מה ינוגן אכן
מחויבים ליצירת חוויה מוסיקלית.

"אני מברך על כל מנהל מוסיקלי בעל טעם אישי ותפישה עצמאית, גם אם היא
הפוכה ממה שנראה לי. הבעיה היא שכמעט אי אפשר לזהות כיום בישראל לא
טעם אישי ולא תשוקה לחוויה מוסיקלית אמיתית. אין שאיפה אמיתית למלא
אולמות, אפילו אולמות קטנים, במוסיקה שאוהבים, אלא פוליטיזציה - רצון
להיות בסדר עם כולם; כאילו הנאה של ממש מנוגדת לצו העליון של החברה
הסוציאליסטית הנבנית. והרי אפילו קפקא, עם התדמית הדפרסיווית שלו,
נהג לקרוא את הקשות ביצירותיו באוזני ידידים שנהנו והתפקעו מצחוק.

"לפעמים נדמה שחיי המוסיקה בישראל מתעקשים לשמור על זהות אפרורית.
במסגרת הביאנלה של 1998 למשל, במוזיאון תל אביב, ביקר בארץ מלחין
שוודי ששמו אוקה פארמרוד, שממלא בקלות אולמות באירופה עם המוסיקה
האלקטרונית החושנית שלו. בתל אביב פארמרוד ישב מול קהל של חמישה
אנשים, וזה לא מפני שהמוסיקה שלו נשמעה לא חושנית ולא מהנה באוזני
המקצוענים שלנו".

המלחין הישראלי גדעון לבינסון, מגיע מאוונגרד

קישורים קשורים:
גדעון לבינסון, מלחין ישראלי ראשון שנבחר להפקת פרופיל מוסיקלי עצמי

חגי חיטרון

דפי הפורטל נצפים במיטבם ברזולוציה של 768 על 1024