חשיבותה של אי רצינות
הפסנתרן ז'אן איב טיבודה מנגן סאטי
 

הפסנתרן ז'אן איב טיבודה מנגן מיצירות
אריק סאטי. הקלטה: דקה; מק"ט
470-290-2 ; יבוא: הליקון

אמנותה של ססיליה ברטולי. הקלטה: דקה.
מק"ט 473-380-2; יבוא: הליקון

המלחין הצרפתי אריק סאטי (1925-1866) השפיע על יוצרים חשובים שחיו בזמנו,
כמו דביסי וראוול, וגם על בני דור מאוחר יותר ובהם ארתור הונגר ופרנסיס
פולנק. הונגר כתב ב-1951 כי "לקומפוזיטורים בני זמננו יש נטייה
ילדותית להביע את עצמם בצורה מסובכת בכוונה, ונדמה להם כי הם מוכיחים
בכך כישרון". דברים אלה יכולים להיקרא כהזדהות מאוחרת עם גישתו של
סאטי, שלא התבייש להוציא מתחת ידו חיבורים פשוטים מבחינה טכנית. בין
יצירותיו לפסנתר יש אחדות ש"כל ילד" יכול לנגן.

סאטי היה מוסיקאי בין-תחומי, תקופה מסוימת התפרנס כפסנתרן בבית קפה.
היבט חשוב אצלו הוא הפגנת התרחקות מרומנטיקה עמוסה, סלידה מיומרות
נשגבות, מפאתוס, ממורשת ואגנר. המוסיקה שחיבר, בסוף המאה ה-19 ותחילת
ה-20, לא היתה קולעת מבחינה יח"צנית ולא רופדה בביקורות אוהדות, אלא
נתפשה כפרי מוזר וחריג של דמות משונה. סאטי, אכן, היה אדם יוצא דופן
(בחדרו היו שני פסנתרים, מוצבים זה על גבי זה, וגם אוסף ענק של
ממחטות ושל מטריות). שנים רבות חי בצנעה, התקשה להתפרנס, הירשה לעצמו
להתבטא בחוסר טאקט וככל הנראה היה מאוהב בהומור הפרטי שלו.

דיסק חדש בביצוע הפסנתרן ז'אן איב טיבודה מביא לקט מיצירות סאטי, בהן
אחדות שהופיעו בדפוס רק לאחר מותו. תחת ידיו של פסנתרן זה מקבל
המלחין האקסצנטרי טיפול רציני; טיבודה מנסה כביכול לשדרג מוסיקה
שקופה ולחשוף בה תכנים מעמיקים. סאטי עצמו, מן הסתם, לא היה רואה בכך
סילוף כוונות, אלא דרך אחת מני רבות למימוש פוטנציאל. הוראות שהצמיד
הוא עצמו ליצירותיו נראות כהתבדחויות ובעיקר כניסיון ללגלג על עצם
המוסד של הנחיות ביצוע (עצות כמו "לנגן בתדהמה", "בלי גאווה", "ביתר
אינטימיות").

מבחינה היסטורית, סאטי נתפש כיום כמבשר האסכולה המינימליסטית, שהופיעה
עשרות שנים לאחר מותו. הוא היה הראשון שהציג אחדים מחיבוריו כטאפטים
צליליים, שאינם מחייבים קשב ממוקד אלא מתנגנים ברקע (בניסוחו: "רהיט
מוסיקלי"). מה שנראה בימינו כפגם במוסיקה המינימליסטית, הוצהר אצלו
בגלוי.

בדיסק יש שתי חטיבות: האחת כוללת את יצירותיו המוקדמות, שסגנונן כמו
אימפרסיוניסטי. הידועות בהן הן שלוש ה"גימנופדיות" ("גימנוס" פירושו
"חשוף" או "עירום"), ושבעה "גנוסיין" (מ"גנוסוס", כלומר שיבוש של
"ארמון קנוסוס" באי כרתים). קטעים ענוגים אלה לא יישאו חן בכל אוזן;
כנגדם עומד לקט מיצירות מאוחרות יחסית של סאטי, ענוגות פחות
ומעניינות הרבה יותר. המפורסמת בהן היא "סונטינה ביורוקרטית" 3:20,
דקות אורכה, אשר מתארת את סדר יומו של פקיד (סאטי הצמיד לה הערות כמו
"הוא הולך למשרד בשמחה", או "הוא חושב על העלתו בדרגה"), אך נשמעת
בעיקר כפארודיה על סונטינה לתלמידים מאת קלמנטי. משעשע מאוד. יצירות
אחרות בדיסק, כולן קצרות מאוד ונחמדות, הן "ילדותו של קו-קואו",
"היפה האקסצנטרית" ו"חמש העוויות". לסיכום, דיסק לא מסעיר, אבל
מעניין בהחלט.

ספירת מלאי של דיווה

מצד הצלחתה, הזמרת האיטלקייה ססיליה ברטולי היא ה"דיווה" של ימינו.
מצד נטיותיה הרפרטואריות, היא אנטי-דיווה; ייחודה אינו בולט באופרות
איטלקיות של המאה ה-19, אלא במוסיקה של המאה ה-18 הנדל, ויוואלדי
וגלוק. גם אישיותה משדרת פשטות: כתבים שנפגשו אתה מציינים את נועם
הליכותיה, סולחים לה על סגירותה בעניינים אישיים ועל קנאותה לפרטיות.
הכתבות הרבות שנכתבו עליה כוללות מעט מאוד רכילות. הפרט העסיסי ביותר
הוא התנזרותה מטיסות - לאחרונה ביטלה שלושה קונצרטים בארצות הברית,
משום שהאונייה לא יכלה להביא אותה מאיטליה בתאריכים שנקבעו.

דיסק חדש ובו לקט מביצועיה של ברטולי כולל 17 רצועות, רובן הדפסות
חוזרות של הקלטות קודמות, ושתי הקלטות חדשות של דואטים עם לוצ'אנו
פווארוטי. שאר הדיסק מוקדש לאריות מאת הנדל, ויוואלדי, גלוק, מוצרט
ורוסיני. האוסף מייצג כהלכה את סגולותיה של הכוכבת: המנעד הרחב שהיא
שולטת בו, הלחישות האקספרסיוויות האופייניות לה בפראזות שקטות, והכי
חשוב: ההנאה שהיא מקרינה - כל הזמן - ממתת האל השוכנת בגרונה.

מבחינת התוכן, הלקט בעייתי. פסגתו היא חמש הרצועות המוקדשות למוצרט,
ובראשן שני דואטים עם הבריטון ברין טרפל ("תני לי את ידך" מ"דון
ג'ובאני", ו"פה-פה-פה" מ"חליל הקסם"). גם מי ששבע מ"החליל" יישבה
בקסם הביצוע החושני הזה.

בנאלי להזכיר שמלחינים אחרים נופלים ממוצרט, אך בדיסק זה הדבר בולט
במיוחד, ואפילו שתי האריות של הנדל (מתוך "רינאלדו") אינן מרתקות.
האריות של ויוואלדי מספקות לברטולי אמצעי להדגמת אקרובטיות ווקאלית
(עם הקפדה מופרזת על "נון-לגאטו" בסלסולים, שמתקבלת כהפגנה טכנית
גרידא).

מעניין לגלות שפתיחת קונצ'רטו "האביב" מתוך "עונות השנה" שימש את
ויוואלדי גם ביצירה ווקאלית, היא האופרה "דורילה אין טמפה": המקהלה
שרה קטע שעניינו שמחה לקראת בוא האביב ואחר כך מתפרצת ברטולי, קוראת
"להאזין לזמיר" ומפליאה לעשות כרגיל. בהמשך הובאו שתי אריות מתוך
אופרות של גלוק, שתיהן משעממות ממש, ואריות ודואטים מתוך אופרות של
רוסיני ודוניצטי, שאינם מרשימים כשהם תלושים מההקשר.

הדואט "ליביאמו" ("שיר היין") של ורדי, ברצועה האחרונה, עם לוצ'יאנו
פווארוטי, היה מאז ומעולם להיט בעולם האופרה. הוא גם מחזיר צבע ללחיי
האוסף הזה. למרות ההסתייגויות, הדיסק מן הסתם ייחטף במספרים גדולים
על ידי מעריציה של ברטולי בכל העולם.

פאבארוטי, שר דואט עם ברטולי

קישורים קשורים:
חברת התקליטים דקה  ,  אתר המעריצים של הזמרת ברטולי

 חגי חיטרון