ארחריץ' ושומאן עשוי היטב
מרתה ארחריץ' וחברים מנגנים מוסיקה קאמרית מאת שומאן
 

מרתה ארחריץ' וחברים מנגנים שומאן
Martha Argerich, Piano
Alexandre Rabinovitch, Piano
Dora Schwarzberg, Violin
Lucy Hall, Violin
Nobuko Imai, Viola
Natalia Gutman, Cello
Mischa Maisky, Cello
Marie-Luise Neunecker, Horn
הקלטה: EMI Classics
מק"ט: 7243-5-57308-2-4
יבוא: NMC

זוהי הקלטה של קונצרט שנערך בהולנד ב-1994, בו מרתה ארחריץ' מנגנת ביחד עם שמונה אמנים
נוספים, את חמישיית הפסנתר, אנדנטה וואריאציות אופ. 46, קטעי פנטסיה אופ. 73, ותמונות אגדה
אופ. 113, כולם מאת רוברט שומאן. ארחריץ' ידועה ברתיעתה מרסיטלי יחיד, ובקונצרט זה היא
מופיעה בכל יצירה עם אמנים אחרים, חלקם שותפים ידועים שלה, כגון מישה מייסקי, וחלקם
מזדמנים יותר.

שומאן הוא כמובן מפסגות הרפרטואר של ארחריץ', וגם הפעם היא לא מאכזבת. גם בחירת
הנגנים האחרים מתגלה כמוצלחת.

חמישיית הפסנתר אופוס 44 היא מהיצירות הידועות יותר באלבום זה. הביצוע יוצא מן הכלל,
בייחוד בחלקים הסוערים והמשולהבים של היצירה (שהם הרוב המכריע), בהם ארחריץ'
מושכת אחריה את כל ההרכב בנגינה ריתמית סוחפת. הבנייה הדרמטית של הפרק הראשון
ראויה לציון. בפינאלה, שמבנהו פחות מאורגן, הייתי מעדיף טמפו איטי יותר (מהסוג שמוצאים
בביצועו של רובינשטיין), אך ארחריץ' בהחלט אינה חורגת מהנורמה כאן. פרט נוסף שהפריע לי,
קשור אולי דווקא בהקלטה ועריכתה: בכל המקומות שבהם הפסנתר בתפקיד מלווה בלבד, קשה
מאד לשמוע אותו וחבל, כי גם במקומות אלה מופיעות פיגורציות מענינות.

האנדנטה וואריאציות אופ. 46 הוא כנראה היצירה הכי פחות ידועה באלבום – והוא גם כתוב
להרכב מוזר במיוחד – שני פסנתרים, שני צ'לי וקרן יער. קשה להגיד שבחירה של הרכב שכזה
היא ממש מוצלחת, מבחינת האיזון הצלילי והיכולת לשמוע ולהבחין בתפקידי כל הכלים.

למרות זאת, היצירה יפהפיה ומנוגנת היטב.

קטעי הפנטסיה אופ. 73 לצ'לו ופסנתר מבוצעים ע"י הצ'לנית הידועה נטליה גוטמן, בליווי
ארחריץ'. הביצוע טוב, אך הכי פחות מעניין לטעמי מכל היצירות בדיסק, בעיקר בשל
נגינתה של גוטמן.

תמונות האגדה לויולה ופסנתר הן סיום משגע לקונצרט המוצלח הזה. נדיר למצוא אצל
שומאן, בשנותיו האחרונות, פרץ כל-כך חי ומשולהב של יצירה. היצירה מורכבת
מארבעה פרקים: הראשון הוא דיאלוג בין שני הכלים שנע כל הזמן בין מתח לרגיעה;
השני כולו דהירה קצבית מהסוג שרק שומאן יודע לכתוב; השלישי תמונה סוערת
במיוחד; והאחרון שיר ערש רגוע ועמוק, שלו הויולה מתאימה יותר מכל. הויולנית
כאן היא נבוקו אימאי (Nuboku Imai), המפליאה הן בוירטואוזיות שלה והן בעומק
הצליל. חוויה.

אני רוצה רק לציין עוד פרט, שולי אמנם, אך קצת מוזר, בנוגע לכיתובים שעל הדיסק:
ברור שהאמן המרכזי בדיסק הוא ארחריץ', אך גם לאחרים מגיע כבוד מסוים! במקום
לשייך לכל יצירה מספר או סימן מזהה אחר, ולרשום אותו ליד האמן הרלוונטי (כדי
שנדע איזה אמן מנגן איזו יצירה), בחרו משווקי הדיסק לתת לכל אמן אות ולרשום
אותה ליד היצירה הרלוונטית. כאילו שהיצירה חשובה יותר מהנגן...

 

ארחריץ', אשפית הפסנתר, הפעם משל שומאן

קישורים קשורים:
מרתה ארחריץ', פסנתרנית ארגנטינאית

ריכטר והקשר אל באך
סביאטוסלב ריכטר מנגן סוויטות צרפתיות מאת באך

סוויטות צרפתיות ומוסיקה לפסנתר של י. ס. באך
ביצוע: סביאטוסלב ריכטר - פסנתר
הקלטה: Live classics
מק"ט: LCL-401
יבוא: NMC

דיסק נוסף באוסף ההקלטות של סביאטוסלב ריכטר היוצא בתקופה זו, מכיל שלוש
סוויטות צרפתיות – מס' 2, 4 ו-6, וקפריצ'יו "לנסיעת אחיו האהוב", מאת יוהן
סבסטיאן באך. ההקלטה היא מקונצרט שנערך במוסקבה ב-1991. ריכטר, שאין
צורך להכביר במלים על גדולתו, צויין לטובה תמיד גם כאחד הפסנתרנים היחידים
מהאסכולה הרוסית שפנו לרפרטואר של באך והעמיקו בו. רבים משבחים את
האינטרפרטציה של ריכטר לבאך. אני מצאתי את הדיסק משעמם לחלוטין.

האסכולה הרוסית של הנגינה בפסנתר ידועה לשמצה בהתעלמותה המוחלטת
מהרפרטואר הגדול והחשוב של יוהן סבסטיאן באך. כמובן, היא שונה
מאסכולות "מערביות" גם בגישתה למלחינים ותקופות אחרים, ובפרט
ידוע שהנגינה של ריכטר השתנתה מהותית עם היחשפותו למערב.

ריכטר מטפל בבאך "בכפפות של משי", הוא נזהר שלא להשתמש כמעט בשום
אמצעי הבעתי שהפסנתר מעמיד לרשותו, ונגינתו ממש "סטרילית". אני יכול
להבין את זה רק מתוך חוסר המסורת של נגינת באך שקיים ברוסיה, ולכן
נקיטת "משנה זהירות" על-ידי ריכטר. אז נכון, לרשותו של באך לא עמד
פסנתר אלא רק צ'מבלו, ובכלי כזה אין אפשרות להבדלים בדינמיקה
(צליל חזק לעומת חלש). גם כל הקונספט של נגינה היה מן הסתם שמרני
בהרבה. אבל ריכטר בשום אופן אינו משתייך לאסכולת הנגינה האותנטית
של "ביצוע ברוח התקופה", ולכן כל הסבר שכזה איננו רלוונטי כאן.

פסנתרנים רבים הפליאו לעשות בנגינת באך רגישה וסוחפת, עם הבדלי
דינמיקה קטנים אך משמעותיים, שינויים עדינים בקצב במשך כל קטע,
ושימוש זהיר ונכון בדוושה הימנית, שנותן עומק צלילי ללא ערבול של
צלילים שונים (מה שהיה חורג באופן קיצוני מרוח התקופה). הנגינה
של ריכטר, לעומת זאת, מרובעת עד כדי שיעמום מוחלט.

ריכטר אינו יודע לשיר את באך כמו גלן גולד, אנדרש שיף, או רבים
אחרים. נגינתו חסרה את החיות הסוחפת של הראשון, ואת העדינות
עד-אין-קץ של השני. הפוליפוניה העשירה של באך מתנגנת לה אצל
ריכטר ללא כל הבלטה של קול זה או אחר, ללא כל פיסוק של
המשפטים, ממש אדישות מוחלטת. מספיק להבחין בכך באלמנד
המשגע הפותח את הסוויטה השנייה (בדו מינור), שמאבד כל רגש
והבעה תחת ידיו. הקשבתי אחר-כך לגלן גולד ונזכרתי כמה יפה
מבליט הוא תמיד את מה שחשוב, כמה ארטיקולציה מקבל כל משפט,
ולעולם לא בהגזמה. אז נכון, בכלים של באך לא היה ניתן לנגן כך,
אך זה אינו המדד היחידי. המוסיקה הזאת ראויה ליותר...

 

הפסנתרן ריכטר, באך סטרילי

קישורים קשורים:
הפסנתרן הרוסי האגדי סביאטוסלב ריכטר