ראטל וברלין מחדשים את החמישית
סיימון ראטל והפילהרמונית של ברלין בהקלטה חדשה לסימפוניה ה-5 של גוסטב מאהלר

סימפוניה מס. 5 של גוסטב מאהלר
ביצוע: הפילהרמונית של ברלין / סר סיימון ראטל
הקלטה: EMI Classics
מק"ט: 5 57385 2
יבוא: NMC

והן ממשיכות להגיע: הקלטות חדשות של סימפוניות של מאהלר.

רק לפני זמן קצר סיקרתי כאן את ההקלטות החדשות והנפלאות של קלאודיו אבאדו
לסימפוניות השביעית והתשיעית, אשר יצאו לאור לציון סיום כהונתו של אבאדו
כמנהלה המוזיקלי של הפילהרמונית הברלינאית, וכבר יוצאת הקלטה זו, חודש
בלבד אחרי הקלטתה בקונצרטים חיים אשר ציינו את תחילת כהונתו של יורשו
של אבאדו, סיימון ראטל. ראטל נבחר, בין היתר, על מנת לשנות את תדמיתה
של התזמורת כמוסד שמרני, אולם הקלטתו הראשונה עם תזמורתו החדשה
היא של יצירה שנהפכה בשנים האחרונות לאחת הפופולריות (ואולי השחוקות
ברפרטואר)- הסימפוניה החמישית של מאהלר.

ראטל הקליט עד היום את כל הסימפוניות של מאהלר פרט לשמינית. מביניהם,
בולטות ההקלטות של השנייה והעשירית, אך גם השלישית והתשיעית ראויות
לתשומת לב. לעומת זאת, הביצועים של סימפוניות מס 1, 4 ו-7 היו מאכזבים
למדי. לצערי, גם ההקלטה של החמישית נימנת עם הקלטות מאהלר המוצלחות
פחות של ראטל.

בראיונות הרבים שליוו את הקונצרטים המתוקשרים היטב בהם הוקלטה הסימפוניה
קונן ראטל שבילדותו ביצועים של יצירה זו ארכו ב-65 דקות, בעוד כיום מרבית
הביצועים איטיים מדי - 75-80 דקות. במיוחד ביקר ראטל את המגמה הנפוצה לנגן
את פרק האדאג'ייטו המפורסם כמארש אבל ( לפי העיתונות אמר ראטל לנגני
תזמורתו בחזרות על פרק זה ש"אף אחד לא מת כאן"). בסופו של דבר הביצוע הוא
לא לכאן ולא לכאן- הוא אורך כ-70 דקות, אין בו מצד אחד את הספונטניות של
הביצוע הישן של ברונו ואלטר (אצלו האדאג'ייטו נשמע כשיר אהבה לוהט)- אך גם
לא עומק וצער כמו בביצועים הבולטים האחרים. בשני הפרקים הראשונים אי אפשר
לומר שוב דבר רע על נגינת התזמורת. ראטל גם מוצא דקויות פה ושם שלא ניתן
למצוא בביצועים אחרים. אך אם תקשיבו לביצועים של ברבירולי- ביצוע קודר,
מלא עומק והשראה, או בעיקר- להקלטה השנייה של ברנשטיין עם הפילהרמונית
הוינאית (1988)- ביצוע אקסטרוברטי, גדול מהחיים, עם הדגש על האופי היהודי
של חלק מהמלודיות בפרקים הראשונים, המנוגן על ידי הוינאים באיכות
עילאית - ותבינו מה חסר כאן.

הפרק השלישי מבוצע טוב יותר, אך ראטל מחמיץ את ההומור המלווה את הפרק.

האדאג'ייטו, כאמור, סתמי למדי. הפרק האחרון, אשר נשמע בביצועים רבים
באנטי- קליימקס,  הוא הדבר הטוב ביותר בהקלטה זו. ראטל מנצח עליו בתנופה
רבה, והקטעים המסיימים את היצירה מרגשים בעוצמתם. ברבירולי בונה את
הפרק הזה לתפארת, מתחיל במקצבים איטיים, חוצב להפליא את קטעי הפוגה
המלווים אותו- אך ראטל משכנע כאן לא פחות.

סך הכל הצלחתו של הראטל בפרק האחרון היא מבחינת מעט מדי ומאוחר מדי.

אם תרצו לשמוע את התזמורת הברלינאית מבצעת את היצירה, פנו לביצוע של
אבאדו (1993). אך כאמור,ביצועיהם של ברבירולי ( בסידרה "ההקלטות הגדולות
של המאה" בחברת EMI) וברנשטיין (כאן יש מציאה גדולה- חברת דוייטשה
גרמופון הוציאה את הביצוע שלו, יחד הביצוע הנפלא של הסימפוניה הראשונה
בסידרת "פנורמה"- שני דיסקים במחיר של כ-60 שקלים בלבד") הם ליגה אחרת.

סיימון ראטל, מקליט מאהלר ביתר שאת

קישורים קשורים:
אודות המנצח סיימון ראטל  ,  גוסטב מאהלר, האתר המקיף

צ'ייקובסקי בביצוע ביתי

שלישיית הפסנתר אופוס 50 של פיוטר צ'ייקובסקי
ביצוע: אולג קגן (כינור),  נטליה גוטמן (צ'לו), סביאטוסלב ריכטר (פסנתר)
הקלטה: Live classics
מק"ט: LCL 194
יבוא: NMC

חברת LIVE CLASSICS מתמחה בשנים האחרונות בהקלטות מקונצרטים חיים ברוסיה
בשני העשורים האחרונים. החברה הוציאה רבות מההקלטות המאוחרות של הפסנתרן
סביאטוסלב ריכטר, אך גם הקלטות של קגן, וירדסילדזה, נטליה גוטמן ואחרים.

רבות מההקלטות הם באיכות טכנית נמוכה יחסית, ביניהם גם הקלטה זו. שנעשתה
במוסקווה ב-1986, והנשמעת כאילו נעשתה בשנות השלושים.

עוד פקטור הפוגע באטרקטיביות של הביצוע הוא העובדה שבמרבית הדיסקים המתחרים
ישנה יצירה נוספת . שני המתחרים העיקריים- רפין/יבלונסקי/ברזובסקי בחברת "אראטו"
וארגריץ/מייסקי/קרמר ב"דוייטשה גראמופון" כוללים גם את שלישית הפסנתר השנייה
של שוסטוקוביץ, אחת מפסגת יצירותיו של המלחין הגדול.

האכזבה בדיסק הנוכחי היא, במפתיע, נגינתו של ריכטר. אני מודה שקשה לי לכתוב משהו
רע על ריכטר. בעיני, הוא הפסנתרן הגדול מכולם, ויש לי כ-70 דיסקים בנגינתו באוסף,
והמספר הולך וגדל בקצב מסחרר. אלא שבשנים המאוחרות בחייו, התקשה ריכטר ביצירות
הדורשות פסנתרנות וירטואוזית ברמה גבוהה (ההקלטות המאוחרות של הטוקטה של שומאן,
הסונטה השישית של פרוקופייב וסונטת האפסיונטה של בטהובן - וזו רשימה חלקית- נופלות
ברמתן מהקלטות מוקדמות של ריכטר בשנות השישים והחמישים ליצירות אלו) ובקטעים
הדורשים עוצמה פיזית ריכטר "דופק על הקלידים" וממש מקלקל לשני הנגנים האחרים.

אחרי כל כך הרבה דברים רעים, אומר לכם כי בכל זאת מדובר בביצוע מרגש. היצירה,
שנכתבה לזכרו של אנטון רובינשטיין (פסנתרן ומלחין רוסי אשר פעל במחצית השנייה
של המאה ה-19), מלאה במלנכוליה רוסית מהפנטת. האזינו לתחילתה של היצירה,
ואני בטוח שלמשמע נגינתם צובטת הלב של אולג קגן, הכנר הרוסי הנפלא (שמת
בגיל צעיר) ובעיקר נטליה גוטמן (שאגב, תופיע השנה בקונצרטים עם הפילהרמונית
בניצוחו של קורט מאזור) - אף אחד מכם לא ישאר אדיש. שניהם מנגנים בצליל חם,
מלא ערגה ואהבה ותופסים את רוח היצירה כפי שמעט הרכבים עשו בעבר. אחר
כך יש קטעים שריכטר, כאמור קצת מקלקל, בעיקר בחלק מקטעי הואריאציות של
הפרק השני. אך בסך הכל מהנה ומרגש, כמו שרק אומנים גדולים המוקלטים
בקונצרטים חיים יכולים.

אני חושב שאם ברצונכם בהקלטה אחת של היצירה, אחד משני הביצועים המוזכרים
למעלה (אני מעדיף את זה בחברת "אראטו") הוא הבחירה הראשונה - אך נסו להאזין
לקגן וגוטמן - אני בטוח שלא תצטערו.

נטליה גוטמן, צלילי צ'לו מרגשים

קישורים קשורים:
חברת ההקלטות Live classics