שוברט ממוצה מבית אושידה

פרנץ שוברט: סונטות לפסנתר מס. 16 (D845) ומס. 9 (D575)
מנגנת: מיצוקו אושידה (פסנתר)
הקלטה: פיליפס
יבוא: Helicon

הסונטות של שוברט עומדות כיום במרכז הרפרטואר של פסנתרנים רבים, לאחר עשרות רבות של שנים
שבהן עולם המוסיקה התעלם מקיומן. עוצמת הליריות וההעזה ההרמונית, מתגלות בכל סונטה מחדש
ונותנות לכל אחת אופי ייחודי משלה, בעיות המבנה הרבות שיוצרים חידושים אלה, והפתרונות
המקוריים ששוברט מוצא בכל פעם - כל אלה יוצרים כאן ישות פסנתרנית "סונטית" חדשה, המתחרה
בהצלחה בזו המוכרת והידועה של בטהובן.

בניגוד לבטהובן, הפסנתרן המאותגר לא ימצא כאן ראוותנות וירטואוזית לשמה (מהסוג שמוצאים
בסונטות המפורסמות "אפסיונטה", "אור הירח", ואחרות). הפן הטכני של שוברט לא מרחם כלל על
הפסנתרן: אלו יצירות וירטואוזיות לכל דבר, שבהן הפסנתרן נדרש להשתמש בפאלט רחב של
צבעים דינמיים, ולנגן משפטים ארוכים ולעתים גם פיגורציות קשות ממש בפיאניסימו או
פיאניסימו כפול.

מיצוקו אושידה, הפסנתרנית היפנית שהתחנכה בוינה והתפרסמה בזכות הפרשנות יוצאת-הדופן שלה
ליצירותיו של מוצרט - לוקחת על עצמה בשנים האחרונות את האתגר של הקלטת כל יצירותיו
לפסנתר של שוברט, כשבמרכזן ניצבות הסונטות - כמו שעושים גדולים אחרים, כגון ברנדל, שיף,
לופו ואחרים.

לדעתי, שוברט מתאים לרוחה של אושידה עוד יותר ממוצרט, שלטעמי מפורש על-ידה באופן רומנטי
למדי. עם שוברט, לעומת זאת, אושידה מרגישה את כל הניואנסים ההרמוניים הדקים ביותר הייחודיים
כל-כך למלחין, אלה נותנים את כל היופי לסונטות שלו. היא משתמשת בכל הצבעים שיש לפסנתר להציע,
בניגוד לשיף ולופו למשל, שמפחדים לא "לצעוק".

היא גם יותר טובה מברנדל לדעתי, שהפרשנות שלו פעמים רבות מוגזמת ומלאכותית (למשל -
כאשר הוא מאט את הקצב במקומות מסוימים פי ארבע ויותר, ואני לא מתכוון בסוף פרק; כפי
שהסביר באחד מספריו, לעתים הוא נאלץ לעלות באמצע קטע של פיאניסימו לדינמיקה גבוהה
יותר, כי בהמשך כתוב דימינואנדו - תכונה מאד לא נעימה של נגינתו, כפי שמתגלה למשל
בפרק האיטי בסונטה האחרונה).

אושידה מנצלת את כל מה שיש לפסנתר שלה להציע, ולא מתעלמת מאף ניואנס שמרמזים התוים,
וכל זאת בלי להגזים בשום דבר! אני מרגיש אצלה דווקא השפעה של סביאטוסלב ריכטר, פסנתרן
נוסף שאני אוהב בביצוע יצירותיו של שוברט, ריכטר רגיש לכל ניואנס שוברטי, אך נוטה יותר להגזים.

תשומת הלב הדקדקנית הזו לכל ניואנס מתגלה גם אצל אושידה כמוגזמת, כפי שמתגלה בסקרצו
של הסונטה ד. 575. הפרק, המצויין בטמפו "אלגרטו", נושא אופי קליל וחינני; אצל אושידה,
הוא מבוצע לאט ונעשה כבד משהו, מאבד הרבה מה"סקרצנדיות" שבו. אך גם אם זה לא נשמע כמו
מה ששוברט התכוון, הביצוע של אושידה יפה כשלעצמו. מקום נוסף שראוי להערה לסדר הוא, הפרק
הראשון, המפורסם כל כך, בסונטה האחרונה. כאן מורגשת ביותר השפעתו של ריכטר, בבחירת
הטמפו הכל-כך איטי, לטעמי ללא ספק בהגזמה ניכרת.

הפרק הזה מתאפיין, מצד אחד, במלודיות הענק שכה מזוהות עם שוברט; ומצד שני, במבנה-על מאד
מאורגן שניתן לאבד את תפיסתו בקלות על-ידי ביצוע איטי מדי, בו ההמשכיות בין משפט למשפט
הולכת לאיבוד. במאמר יוצא מן הכלל על ביצוע הסונטות לפסנתר של שוברט*, אנדרש שיף העלה
השערה, שריכטר בחר בטמפו כל-כך איטי בשל טעות עריכה של התוים, בה התייחסו לטרמולו הפותח
כתוי 32 שיש לנגנם בדיוק מתמטי.

בכל אופן, לדעתי טמפו מהיר יותר חיוני להעברת מלוא האפקטיוויות של הפרק. אני רוצה לסיים
דווקא בדוגמאות המבליטות את גדולתה של אושידה בביצוע שוברט - והן בהחלט עולות על ההערות
לסדר. המלצה ראשונה היא הסונטה ד. 845: כאן שוב ניכר הדמיון לביצועו המעולה של ריכטר.

שימו לב לבנייה דרמטית מרשימה של הפרק הראשון והפרק השלישי. אושידה עולה על ריכטר דווקא
בפרק השני, בו מורגשת כל-כך הרגישות הרבה לניואנסים ההרמוניים, בייחוד בואריאציה האחרונה.
המלצות נוספות הן הסונטות ד. 850 וד. 894. הראשונה מביניהן לא מבוצעת על-ידי פסנתרנים רבים,
נוכל למצוא בה עושר הרמוני יוצא מן הכלל המובא אל המאזין במלואו בביצועה של אושידה. השנייה היא
אחת הסונטות המלודיות ביותר של המלחין, יש בה עושר של תימות עממיות וריקודיות שאושידה מבצעת
בחינניות רבה.

בסך הכל - כל הסונטות מבוצעות לטעמי ברמה טובה עד מצויינת, ומכיוון שממילא הן עדיין לא
נמכרות בחבילה אחת, מומלץ לכל מאזין לשמוע כל סונטה בנפרד לפני שהוא מחליט לרכוש את
הביצוע. ההקלטה של פיליפס מצויינת ונקייה בכל הדיסקים.

* ראה

Andras Schiff, “Schubert’s Piano Sonatas: Thoughts about Interpretation and Performance”,
Schubert Studies, Brian Newbould (ed.), Ashgate, 1998.

קישורים קשורים:
אודות הפסנתרנית מיצוקו אושידה

חייו של פרנץ שוברט