הכינור מדבר שירה

הקונצ'רטו לכינור של בטהובן.
מנגנת: אן-סופי מוטר. מנצח:
קורט מזור, עם הפילהרמונית של
ניו יורק. הקלטה: דויטשה
גרמופון. מק"ט 471-349-2.
יבוא: הליקון

לשמע נקישות התוף, בפתיחת הקונצ'רטו לכינור של בטהובן,
אנחנו מנסים תמיד לחזור להתרגשות של הפגישה הראשונה או
השנייה עם היצירה. לאחר עשרות האזנות, כבר קשה לתפוש את
הקונצ'רטו כמו שהוא "באמת", קשה לדעת עד כמה המשיכה שלו

מיידית. לקונצ'רטו הזה יש בעיה: הוא מוכר יותר מדי, פופולרי, שווה
לכל נפש, מזדמזם בהזדהות בלתי נשלטת מגרונות של מנויים ותיקים
בפילהרמונית - אפילו לא שוחרי מוסיקה בקיאים - כשהוא מבוצע בהיכל
התרבות בפעם המי-יודע-כמה.

ולאחר התופים, כשהפרק הראשון ממשיך להפציע בתזמורת, האוזניים מצפות
תמיד לשנייה הקריטית של השיפוט המהיר. זה הרף העין שבו בוקע הכינור,
לבדו, מתוך המרקם התזמורתי. לא סולן, כביכול, אלא כלי מתוך הצוות
שהחליט לרחף מעל כולם ולהראות את יופיו. אלה שניות מכריעות
בקונצ'רטו: גם משתאים, אפילו בפעם האלף, על הלבלוב הזה של כינור
סולו; גם יודעים, בתוך שניות, מיהו הסולן - עוד כנר טוב שממלא את
חובתו או אמן קשת מיוחד באמת.

כשהסולן הוא הכנרת הגרמנייה אן-סופי מוטר, ההפתעה - אף שהיא צפויה -
מצליחה להפליא אוזניים. מהשניות הראשונות ברור שמוטר תעשה משהו חדש
לקונצ'רטו. לאחר ההאזנה ליצירה בשלמותה, עם מוטר, אפשר אפילו להרגיש
שהרומן עם היצירה מתחדש, שהיא שבה להפליא כבראשונה. מוטר הקליטה את
הקונצ'רטו של בטהובן עם הפילהרמונית של ניו יורק בקונצרט פומבי בחודש
מאי, והמנצח קורט מזור סיפק לה רקע רך, מהורהר ומעמיק. זה היה דיאלוג
מושלם בין תזמורת לכינור. מול המסה של התזמורת, הכינור של אן-סופי
מוטר אינו מתקתק, אלא מדבר שירה. מוטר יודעת לחשוף את האיכויות
הליריות של היצירה בלי להגזים אפילו מעט.

בהקלטות של כיתות אמן עם אייזק שטרן שומעים אותו לפעמים מציע לנגנים
צעירים לשיר איזושהי פראזה, במקום לנגן אותה - ואחר כך לנגן כמו
ששרים (בעיקר מפורסם הקטע שבו שטרן מדריך ילדה-כנרת בסין). הנוסחה
נשמעת משכנעת, מועילה, אבל מובן שזו הברקה רטורית בלבד. הרי לא כל
מוסיקאי, בכל גיל, שר יותר "נכון" ממה שהוא מנגן. אן-סופי מוטר אינה
תלמידה, ואצלה יש הרגשה שמיתרי הקול הפנימי נמצאים בתוך הכינור, שהיא
כאילו מזמרת את היצירה.

מה סוד גדולתו של הקונצ'רטו לכינור של בטהובן? האם זו המלודיה הפשוטה
של הפרק הראשון? האם זה הנושא הפשוט של הרונדו? האם אלו החזרות הרבות
על הנושאים? תכונות כאלה מצויות בלי ספק גם ביצירות בנאליות ונשכחות
שמלחינים אחרים חיברו. מה שעושה את היצירה הזאת למעשה גאונות הוא
אולי מה שלנארד ברנשטיין כינה "היכולת, שאינה ניתנת להסבר, לדעת מה
חייב להיות הצליל הבא". כלומר, הצליל הבא נדמה כהתקדמות היחידה
המתחייבת לאחר הצליל הנוכחי, אף שלעתים קרובות הוא בעצם מפתיע,
ובניתוח מקצועני אפשר להראות שהוא שובר ציפיות. אבל ההפתעות נשארות
במטבח של היוצר, ולמאזין יש הרגשה שהמוסיקה ירדה אל המלחין מוכנה
ומזומנה, שהוא קיבל ממקור מסתורי רצף הכרחי של צלילים על פני זמן (אף
שידוע כי בטהובן נהג להתחבט הרבה, שינה, מחק וערך).

בלשונה של אן-סופי מוטר עצמה (בראיון קצר ושטחי על עטיפת הדיסק): "אצל
מוצרט ובטהובן כל תו קובע. אין להוסיף ואין לגרוע. אי אפשר לומר דבר
כזה על יצירה של כל מלחין אחר". באותו ראיון מספרת מוטר מעט על יחסיה
עם היצירה: ב-1978 היא באה אתה אל מדריכה הרוחני, המנצח הרברט פון
קאראיאן, לאחר שהקדישה חצי שנה של הכנות. קאראיאן האזין ואמר רק
"תחזרי בשנה הבאה". לאחר שנה היא חזרה, והפעם המנצח הקדיש לה זמן
ועבד אתה על היצירה במשך שבוע. ההיבט שלמדה ממנו, במיוחד בקשר
לקונצ'רטו זה, הוא שביצוע מעניין מותנה בארכיטקטורה ארוכת טווח: כדי
לנגן נכון קטעי ארפג'ו פשוטים, שבהם הסולן רק מלווה את התזמורת, יש
להביט על הפרק הראשון במבט-על, לתפוש את כולו.

יש סוברים כי הקונצ'רטו לכינור של בטהובן נהפך לחביב הקהל (מאז הביצוע
הרציני הראשון שלו, בידי יוזף יואכים, בשנות ה-40 של המאה ה-19) בגלל
המלודיות היפות. אן-סופי מוטר דווקא לא מתפעלת מהמנגינות האלה. בכלל,
לדבריה, "לבטהובן היה תמיד קשה לכתוב מנגינה יפה". ובכל זאת, עם
המנגינות שלדעתה אינן הכי יפות היא מוכיחה שוב שאמנות הקשת שלה שקולה
לכל אגדות הכינור הגדולות. בטהובן של אן-סופי מוטר הוא מלאכת מחשבת -
של צליל, של זמרה מהכלי, של השתהות נכונה, של ספונטניות. לא להחמיץ.

קישורים קשורים:
אן-סופי מוטר, האתר הרשמי  ,  אודות הקונצ'רטו לכינור של בטהובן