אנג'לה יואיט. משתעשעת בהנאה
בהמצאותיו הנעלות של באך

הטוקאטות לכלי מקלדת של באך,
בביצוע הפסנתרנית אנג'לה
יואיט. הקלטה: היפריון; מק"ט
67310 ; יבוא: אם-סי-איי

"קלאסיקל גראפיטי" - ה"פלאנטס",
בהפקת המלחין מייק באט. הקלטה:
EMI ; מק"ט 5-57316-2; יבוא:
אן-אם-סי

המלה "טוקאטה", כאפיון של חיבור מוסיקלי, נובעת מצורת המקור האיטלקית
"טוקארה" ("לגעת"), אבל אין בכך כדי למצות את משמעותה. טוקאטה,
בתקופת הבארוק, היא קטע שנשמע כמו אלתור; המנגן המתיישב אל הכלי
נותן לאצבעות לרוץ לכאורה בלי תוכנית.

המוסיקאי הבריטי דונלד טובי (בתחילת המאה ה-20) תיאר את הטוקאטה
האופיינית של באך כ"ניסוי כלים": תחילה מנסה האמן את מגע הכלי שבו
הוא רוצה להשתמש, מרפרף עליו באצבעות. כשמדובר בבאך, כבר ברפרוף הזה
יש דרמה ורטוריקה מלאה רוחניות. לאחר מכן מבקש המלחין לבדוק "אם לכלי
יש ריאות טובות" (תיאור זה של טובי מתייחס כנראה בעיקר לבדיקת
עוגבים), ומנגן מין פסאז' מורכב הכולל אקורדים בסולמות רבים. עד כאן
קטע החימום. בהמשך המלחין כבר לא "מאלתר", אלא מציג פוגה מתוכננת,
שהיא נזר היצירה. אחרי הפוגה בא אינטרמצו אטי, בהמשך פוגה נוספת,
ולסיום - קדנצה המזכירה את הסגנון החופשי-המאלתר של הפתיחה.

עד כאן תיאורו של טובי. עוד יש להזכיר כי שבע הטוקאטות של באך נכתבו
בעודו צעיר (מ-1705 עד 1714) וכולן יצירות נשגבות, אף שהפוגות בהן
פחות מתומצתות ומרוכזות מרוב הפוגות של קובצי "הפסנתר המושווה". גם
בטוקאטות אחרות הפוגות חופשיות יחסית, יש בהן יותר חזרות, פחות
קפדנות וחתירה לשלמות.

הפסנתרנית הקנדית אנג'לה יואיט, שביצועי באך האנינים שלה נסקרו לא אחת
במדור זה, מפליאה לעשות גם בטוקאטות. הן שופעות מאצבעותיה בטכניקה
משוכללת, המאפשרת חופשיות הבעה. נגינתה של יואיט מעבירה אל המאזין את
הנאתה של מנגנת מחוננת המשתעשעת בהמצאותיו הנעלות של באך. בהערותיה
בחוברת הנלווית מציינת יואיט כי אין לדעת אם הטוקאטות נכתבו לשם
ביצוע בצ'מבלו או באורגן, וכצפוי מציעה את הפסנתר כ"כלי מצוין"
למימושן, דעה שהח"מ שותף לה בהתלהבות. דיסק שאין להחמיצו.

לשקט יש מחיר

דיסק מבחר, המתאים בעיקר כמתנה לבאים בשערי המוסיקה הקלאסית, לא
לשוחרי קלאסיקה ותיקים, הוא "קלאסיקל גרפיטי", בהפקת המלחין הבריטי
מייקל באט. זהו דיסק הבכורה של להקת הפופ "כוכבי הלכת" ("The
Planets"), שחברים בה נגני חליל, אבוב, גיטרות (מוגברות וגם
אקוסטיות), כינור מוגבר, צ'לו, קונטרבס וכלי הקשה. "כוכבי הלכת"
מבצעים עיבודים משובבי אוזן לקטעים קלאסיים מפורסמים, לצד קטעים
מקוריים מאת באט. הקלאסיים הם: "קפריס" מתוך כרמן, קטע מקונצ'רטו
ברנדנבורגי של באך, "אור הירח" מאת דביסי וה"בולרו" של ראוול. בסך
הכל מונה הדיסק 17 רצועות ומציע מוסיקה שמתאימה גם להאזנה ממוקדת וגם
כרקע נעים.

לרצועה מס' 13 קשור סיפור המתייחס לאחת היצירות המפורסמות-המוזרות של
המאה ה-20, ועיקרו מחלוקת בקשר לזכויות היוצר עליה. האם הסיפור הוא
התרחשות אמיתית, או פסוודו-אירוע שיח"צנים שנונים תיכננו? אין לדעת.
ובכן: שמה של היצירה ברצועה מס' 13 הוא "דקה אחת שקט", וכמלחין שלה
מצוין על הדיסק "באט/קייג'". כלומר: באט מאמץ את הרעיון של קייג',
כפי שמומש ביצירתו "4:33" (מ-1952), שבה יושב פסנתרן ליד פסנתר סגור
לאורך 4 דקות ו-33 שניות ואינו עושה דבר. בצד עיבודים למוסיקה ממש,
ברצועות אחרות של הדיסק, גם לשקט יש "עיבוד".

בידיעה בעיתון "אינדפנדנט" לפני שבועות אחדים נכתב כי בעלי הזכויות על
יצירותיו של קייג' שמעו על "הערוץ השקט" בדיסק של באט, ומיהרו להגיש
תביעה משפטית לתשלום תמלוגים. באט ניסה תחילה להתגונן ואמר שהשקט שלו
אורגינלי, ואינו ציטוט מהשקט של קייג', אך בהמשך העריך כנראה שבית
המשפט לא יקבל את הטענה. נציגת המו"ל האמריקאי של קייג' אמרה
לעיתונאים ש"הנתבע ניסה אמנם להגחיך את התביעה", אבל עובדה שהוא עצמו
כתב על הדיסק שקייג' הוא המלחין המקורי. בסופו של דבר הגיעו הצדדים
להסכם מחוץ לבית המשפט, וההסדר כלל העברת סכום "בן שש ספרות" לידי
בעלי הזכויות. מייק באט אמר: "התשלום הוא מחווה המבטאת את הכבוד
וההערכה שלי למוסיקה הניסיונית והמקוממת לפעמים של ג'ון קייג'".

ואיך השקט של באט-קייג' נשמע? האזנתי לרצועה מס' 13 בתשומת לב,
וההתרשמות: לא משהו.

קישורים קשורים:
אתר עיקרי על יוהאן סבסטיאן באך

חגי חיטרון  

דפי הפורטל נצפים במיטבם ברזולוציה של 768 על 1024   

Copyright 2002  -  הפורטל הקלאסי החדש  -  Klassi.net