הסימפוניה הגנוזה / מאת חגי חיטרון
מיונג-וון צ'ונג מנצח על
הסימפוניה מס'4 של
שוסטקוביץ'. הקלטה: דויטשה
גרמופון, מק"ט:447-759-2 ;
יבוא: הליקון
אותה יצירה בביצוע גנאדי
רודז'סטוונסקי (לה שאן די
מונד, מק"ט 7250090; יבוא:
אם-סי-איי)
עוד הוא שוקד על הסימפוניה
הרביעית שלו, ב-1936, הונחתה
על דמיטרי שוסטקוביץ' מהלומה
קשה. מאמר ב"פראוודה", שמן
הסתם נכתב בהנחיית סטאלין או
בהשראתו, תקף קשות את המלחין.
יעד ההתקפה היה אופרה של שוסטקוביץ', "ליידי מקבת ממחוז מצנסק",
שקצרה את שבחי הביקורת, הועלתה על במות נחשבות, אך עוררה את התנגדות
השלטונות. בעיני ראשי המפלגה, "ליידי מקבת" זו היתה לא מוסרית, צורמת
ופורנוגרפית. "במקום לקבל ביקורת שתעזור לו להתקדם, המלחין הזה קוצר
שבחים", הזהיר המאמר ב"פראוודה". בהמשך האשים את המוסיקאי, בן 30 אז,
בנטייה להפגין מקוריות באמצעים זולים, בהתנכרות לציפיות הקהל
ובהפניית עורף לאמנות האמיתית.
רמז עבה יותר לא היה דרוש, לכאורה, אבל בכל זאת המשיך שוסטקוביץ'
לעבוד על הסימפוניה החדשה שלו, הרביעית, שהשפה המוסיקלית שלה "צורמת"
לפחות כמו זו של האופרה. הוא השלים את הסימפוניה במאי 1936, ואף החל
בחזרות לקראת ביצועה עם התזמורת הסימפונית של לנינגרד. החזרות לא
הניבו קונצרט; המעורבים בפרויקט קיבלו עצה ידידותית לחדול והמלחין
התיישב לכתוב סימפוניה אחרת, שונה. את הרביעית השאיר במגירה ולא מסרה
שוב לביצוע עד 1961, שנים לאחר שסטאלין מת והדיכוי התרבותי נעשה הדוק
פחות. מאז הוקלטה הסימפוניה הרביעית פעמים רבות (בישראל לא נוגנה
מעולם), וההקלטה הכי עדכנית שלה היא זו שעשה המנצח הקוריאני
מיונג-וון צ'ונג עם תזמורת פילדלפיה.
הרביעית היא יצירה ארוכה (יותר משעה), קשה לביצוע, דורשת תזמורת ענקית
ווירטואוזית הכוללת חטיבת כלי הקשה מורחבת, שני נבלים, שישה חלילים,
ארבעה בסונים, שישה קלרינטים, שמונה קרנות. עד היום היא נחשבת כיצירה
האוונגרדית ביותר של דמיטרי שוסטקוביץ'.
אוונגרד יחסי
כיום, מושג ה"אוונגרד" במוסיקה של המאה ה-20 אינו מזוהה
עם
שוסטקוביץ' של שנות ה-30, אלא בעיקר עם בולז ושטוקהאוזן
של שנות ה50-
ו-60. הרביעית של שוסטקוביץ' אינה נשמעת כיום
אוונגרדית-סתומה, אלא
"מוסיקה מודרנית" נועזת ומעניינת. היצירה אכן מאתגרת, אינה מלטפת
ומתנגנת כמו ברהמס או צ'ייקובסקי, אבל מובנת למדי.
יחסו של שוסטקוביץ' לאוונגרד של מלחיני מרכז אירופה ומערבה הוא סיפור
מרתק: בשנים שבהן נאלץ "לחזור בתשובה" (1937 עד שנות ה-50)
תחת לחץ
השלטון, הוקיע שוסטקוביץ' בחריפות את המוסיקה האוונגרדית (שבעיניו
התחילה בארנולד שנברג, כלומר בראשית המאה ה-20). מקובל
לשער כי פיו
ולבו לא היו שווים באותן הוקעות, וכיום טבעי לפרש אמירות שלו, כמו
"המוסיקה היא כלי נשק במאבק המעמדי" או "מוסיקה טובה צריכה להיות
מעודדת וממריצה לעבודה ולמאמץ", כביטוי של כניעה מוחלטת, כדי לשרוד.
עם זאת, נחמד לקרוא את ההתבטאויות האלה כאילו הן נאמרות היום, ובקריאה
כזאת הן נראות כמו תיאור קולע של המבוי הסתום האוונגרדי; למשל,
תלונתו של שוסטקוביץ' כי אינו יכול להבחין בהבדלים סגנוניים בין
המלחינים האוונגרדיים, והערתו כי "הקהל מפנה אוזן חירשת אל המוסיקה
הזאת".
את הסימפוניה הרביעית שלו, מן הסתם, שוסטקוביץ' ראה כפי שהיא נתפשת
בימינו: לא אוונגרד שמנותק מהקהל, אלא יצירה ששפתה אמנם מודרנית, אך
מתקשרת, מביעה מצוקה ופסימיות באמצעים צליליים זועקים. לא מוסיקה
קונסטרוקטיווית-אופטימית לשירות מעמד הפועלים, אלא ביטוי אמיתי של
אימה.
אולי חוסר המזל של הסימפוניה קשור גם בעיתוי לידתה. למשל: האם אי אפשר
לשמוע את פרק ה"פרסטו" המדהים (רצועה מס' 2) כתיאור של
התגברות, מאבק
וניצחון? אילו חוברה המוסיקה הזאת בימי מלחמת העולם השנייה, ולוותה
ביח"צנות מתאימה, היה אפשר אולי להציג חלק זה כתיאור של גבורת
המגינים הסובייטים, המסיגים את הפאשיזם אחור.
פיתוי עם סקרלטי
עד כה נטיתי להאמין כי ביצוע ישן של הסימפוניה, תחת ידו של המנצח
הרוסי גנאדי רודז'סטוונסקי (עם תזמורת מיניסטריון התרבות הסובייטי,
ב-1985), שהוקלט על ידי הרדיו הצ'כי, הוא המימוש
האולטימטיווי של
כוונות המלחין; הגוון הצורם, הצרחני, נתפש כחלק מתבקש של המסר. הדיסק
החדש בניצוחו של מיונג-וון צ'ונג מבהיר מיד את הטעות, בהיותו עולם
אחר מבחינת ההקלטה. כאן הצלילים אינם צורמים ואינם מוטים במידה
הרסנית לכיוון השרקני ה"טרבלי".
די להשוות את הפתיחה המסחררת של פרק הפרסטו ולהיווכח עד כמה הריצה
השיגעונית של הכינורות (קטע שחובה להכירו, גם למי שחוששים להתמודד עם
היצירה כולה) יכולה להישמע נעימה וברורה מכוח השיפור הטכני לבדו.
אשר לפרשנות: גישתו של צ'ונג זורמת יותר מזו של רודז'סטוונסקי, והממד
הגרוטסקי בולט אצלו פחות. שתי הדקות הראשונות של הסימפוניה, למשל,
מפתות לחשוב שלפנינו יצירה לא פרובלמטית. כך זה אצל צ'ונג, ואילו
המנצח הסובייטי דואג להישמע אירוני ונשכני מההתחלה, כמו כדי לרמוז
ששום ציפיות בנאליות לא יתמלאו במוסיקה החריגה הזאת.
בסך הכל, הגרסה של צ'ונג עדיפה בבירור, ולו בזכות השיפור האקוסטי. עם
זאת, לדיסק של חברת לה שאן די מונד יש יתרון צרכני: כפרפראה דחוסות
בו עוד שבע דקות, ובהן השתעשעות שהיא הניגוד המוחלט לכל הנ"ל: עיבוד
לשתי סונטות לצ'מבלו של סקרלטי ("פסטורלה" ו"קפריצ'ו"), ששוסטקוביץ'
בן ה-22 התקינן לאנסמבל של כלי נשיפה. כדאי לשמוע.
קישורים קשורים:
אתר
הבית של חברת : Deutsche Grammophone
דפי הפורטל נצפים במיטבם ברזולוציה של 768 על 1024
Copyright 2002 - הפורטל
הקלאסי החדש
-
Klassi.net