קונצ'רטי לכלי מקלדת של באך, עם
מאריי פראיה (מנגן ומנצח).
הקלטה: סוני, מק"ט 89.690;
יבוא: אן-אם-סי
בתחילת השנה נסקר כאן אלבום (כפול) שבו מנגן ריצ'רד אגאר
את הקונצ'רטי לצ'מבלו של באך (עם "האקדמיה למוסיקה עתיקה").
מול הביצוע העשיר, המתוחכם וה"אותנטי" ההוא מעניין להציב
דיסק חדש שהוא כביכול המשך של מסורת "לא-אותנטית": מאריי
פראיה מנגן בפסנתר ארבעה מהקונצ'רטי האלה. מכיוון שאלו
יצירות מפורסמות, ראוי לפרט באיזה ארבעה מדובר. קונצ'רטו
מס' 1054 ידוע בדרך כלל דווקא כקונצ'רטו לכינור במי מג'ור; מס' 1056
זכור בין השאר בגלל ליווי פיציקטו פרובלמטי בפרק האטי; מס' 1057 ,
שתזמורו כולל שתי חליליות, הוא עיבוד של הקונצ'רטו הברנדנבורגי
הרביעי; מס' 1058 ידוע יותר כקונצ'רטו לכינור בלה מינור. פראיה מתפקד
גם כסולן וגם מנצח - על תזמורת "סיינט מרטין אין דה פילדס" הבריטית.
האזנה לשני הביצועים זה ליד זה מציעה לשוחרי באך שתי בדיקות מרתקות:
לא רק בדיקת האמנים הנפלאים האלה, אלא גם בדיקה עצמית. המאזינים
נקראים לבדוק את אוזניהם ואת לבם, לשאול את עצמם אם יש דבר כזה "טעם
אישי", או שעשוי להתחולל בו שינוי דרסטי לאחר שנים של האזנה לביצועים
אותנטיים.
ריצ'רד אגאר והנגנים שלידו (הרמוניה מונדי, מק"ט 907283.84) מספק, בין
השאר, עושר רב ומשוכלל של "צבעי בארוק" בכלל ובאך בפרט; פראיה, ולצדו
כלי מיתר "רגילים", כמו מחזיר את המאזינים לשנות ה-50 ומצהיר: ננגן
לכם את הקונצ'רטי במתכונת של אז - אבל הרבה יותר טוב. בגרסה של
פראיה, תרומתה של התזמורת שגרתית; גיווני צבע הם משימתו של הסולן,
לרשותו פסנתר במקום צ'מבלו "צחיח", ומי כפראיה יודע לנצל מה שפסנתר
מאפשר.
לא רק צבע
מאריי פראיה הוא מאשפי המקלדת המובהקים של ימינו, אמן שיכול ליצור
אילוזיה שפסנתר אינו כלי הקשה. בידיו נדמה שהגיוון בפסנתר אינו מוגבל
לתחום הדינמיקה (הקשות חזקות או חלשות) או משך המגע (סטקטו או
לגאטו); פראיה מפתה אותנו לדמיין שהוא מנגן בכלי שירתי, כלי שנענה
ומזדמר בצבעים שונים לפי צורת המגע בקלידיו.
אבל ההבדל בין שתי הגישות, גישתו של פראיה לעומת "האותנטית", אינו רק
עניין של צבע. אם בהשוואת גוון בלבד ענייננו, הביצוע של אגאר ונגניו
גובר בקלות. השאלה המעניינת יותר מצויה בקטגוריית ההבעה. מתי באך
מתבטא ביתר אפקטיוויות ועד כמה הוא מתקשר לרגשות של מאזין בן ימינו.
לכאורה זה עניין אישי, אבל שיפוט אסתטי, כידוע, אינו יכול לשרוד
בהנחה כזאת, עליו לחרוץ משפט שיומרתו אובייקטיווית. ומתברר שלמרות
יכולתו הזמרתית של הפסנתר, למרות כוח ההבעה שלו, פסק הדין, לפחות של
הח"מ, בוחר בצ'מבלו.
אי אפשר עוד לחזור לימים שבהם הקונצ'רטי לצ'מבלו של באך נוגנו בפסנתר.
כאשר מבצעים אותם בפסנתר ככלי סולו, עם תזמורת, עוסקים בנוסטלגיה, מי
ביתר הצלחה ומי פחות. בכך, אגב, הקונצ'רטי שונים מאוד מהיצירות שבאך
כתב לכלי מקלדת בלבד. אמנים כמו גלן גולד, אנג'לה יואיט ואנדרש שיף
הוכיחו שהפרטיטות, "וריאציות גולדברג" ו"הפסנתר המושווה" עדיפות עלי
פסנתר (בדרך אגב ייאמר כי לאנדרש שיף יש הסבר לכך: לדעתו, באך לא
התכוון כלל לצ'מבלו, ברוב פרקי היצירות הנ"ל, אלא לקלוויקורד).
הקונצ'רטי של באך בפסנתר? לא משכנע. כאן עדיף צ'מבלו. גם ניואנסים רבי
טעם שפראיה מפיק - למשל, קרשצ'נדי ודימינואנדי (הגברות והחלשות
הדרגתיות), שמתגברים את רושמן של סקוונצות (קטעים שבהם מושמע פעמים
אחדות אותו משפט מוסיקלי) - אינם יכולים לשנות את פסק הדין. פסנתר
בתוך מרקם של תזמורת, גדולה או קטנה, נשמע "לא נכון" - לאוזניים
ולמוח שעברו שטיפה אותנטית.
פראיה אינו מנסה לעשות באך בפסנתר שמחקה צ'מבלו. ההיפך: הוא משתדל
להחיות רבדים באכיים-רומנטיים שנשחקו, לנצל את העובדה שיצירות באך
נעתרות למחלצות שונות, לשיר מן הקלידים, להציג באך מפואר ולירי גם
יחד (ולכן אולי קרוב לנפש הרומנטית). אבל למרות ידי הפלא, אי אפשר
למחוק את ההיסטוריה הביצועית של 40 השנים האחרונות.
מסקנה: שוחרי באך ייהנו מאוד מהדיסק של מאריי פראיה, הנאה עם חיוך:
האמן הגדול מתאמץ, מוסיף "אלתורים" של קישוטים ופאסאז'ים נחמדים,
נותן כל מה שהוא יכול, אבל הכלי שבידו כבר אינו מתאים. הקונצ'רטי
לצ'מבלו של באך צריכים להישמע הכי דומה שאפשר לדרך שבה הם נשמעו
לראשונה, בשנות ה-30 של המאה ה-18, כאשר המלחין, עם בניו וידידיו,
ניגן אותם בבית הקפה של צימרמן בלייפציג.
