"אקטוס טראגיקוס", קנטטות 106 ,4,12 ו-196 מאת באך;
קאנטוס קלן בניצוח קונרד יונגהנל;
הרמוניה מונדי
גם כשאני נכנס לחנות בכוונה מובהקת לרכוש דיסק שאינו מכיל
מיצירות באך, שלל ההקלטות החדשות לרגל יובל ה-250
למותו מבלבלות אותי ובסופו של דבר אני מוצא את עצמי בבית,
במצב אופורי למחצה, ליד ערימה הולכת וגבהה של
דיסקים של באך.
לדיסק של יונגהנל וקאנטוס קלן חיכיתי, כמו רבים אחרים,
בשקיקה (באירופה הוא יצא כבר במארס). הוא מכיל מקבץ מרהיב
במיוחד של קנטטות מוקדמות מתקופת שהייתו של באך במילהאוזן,
הכתובות במסורת המוסיקה הליתורגית הגרמנית. רק בקנטטה מס.
12 כבר ישנן השפעות של הסגנון האיטלקי החדש, שבו ייכתבו
מרבית הקנטטות של באך. עומק ההבעה הדתית הגלום בהן הביך את
החוקרים, שהתקשו לייחס אותן למלחין בצעירותו והן בין
הפופולריות ביצירתו. הדיסקים הנפלאים של יונגהנל מיצירות
בוקסטהודה ורוזנמילר מעידים עליו שאין אמון ממנו על הסגנון
הגרמני "הישן". ואכן, הדיסק התקבל בהתלהבות נטולת
הסתייגויות.
ברור היה שאני מוכרח לקנות אותו, ולאחר שהקשבתי לו ברור
היה לי שההתלהבות ממנו מוצדקת. יחד עם זאת דווקא השבחים
שלהם זכה הביצוע עוררו בי דחף למצוא בו דופי. אין זו
קטנוניות גרידא - ביצועים יפים לקנטטות הללו יש בשפע, משעה
שכבר יש ברשותך שניים או שלושה כאלה אין מנוס מהשוואה
מחמירה.
הקשבתי שוב לדיסק: לזמרי קאנטוס קלן קולות יפים, אולם לאף
אחד מהם אין קול מבריק במיוחד, עוצר נשימה (הבאס שרקנברגר
אפילו בינוני למדי). גם אצל סוזוקי, גם אצל קופמן וגם
בביצועים של ג'פרי תומס אפשר למצוא קולות זוהרים יותר. כמו
כן, הסולנים של יונגהנל (הוא אינו משתמש במקהלות ) שרים
בעדינות. לרגעים התרשמתי - בעדינות יתירה. קנטטה מס 12
נפתחת במלים "קינה, נהי, דאגה, חשש, חרדה ומצוקה" (קטע
מקהלה זה יעובד לימים לפרק ה"קרוצ'יפיקסוס" במיסה הגדולה).
קל לתאר מה הטון השולט במוסיקה. אולם יש הבדל בין עצב
למסכנות. לרגעים ריחמתי על הזמרים הרפים. נדמה היה לי שחסר
להם להט אמיתי, כמו ישבו ולגמו תה ופלטו אנחה. באריה
הנפלאה לאלט בקנטטה זו נאמר: "הצלב והכתר קשורים יחדיו,
המאבק ואבן החן כרוכים זה בזה". גם בקטעים הנוגים והקודרים
ביותר של באך ישנה איכות של נחמה, כמו בביצועים של קופמן,
של מתיקות, כמו אצל סוזוקי, ואפילו שמחת חיים, כמו
בביצועים של ריפקין (מי שעדיין לא הבין: החיים נראים אחרת
לאחר שהאזנת להקלטות שלו לבאך).
הקשבתי לדיסק של יונגהנל פעם נוספת: נכון שאפשר למצוא פה
ושם קולות מרהיבים יותר, אבל זמרי קאנטוס קלן נוגעים ללב
בגישתם הצנועה. נכון שמדובר בביצוע מופנם, אולם טעיתי אם
סברתי שהוא חסר אנרגיה, זו קיימת בזרמי מעמקים. ייתכן
(ימים והאזנות נוספות עוד יגידו) שמדובר בדיסק מופת.
