סקירת תקליטור חדש בו מבצעת רביעיית ארואיקה זוג רביעיות מיתרים של מנדלסון

רביעיית המיתרים ארואיקה מנגנת זוג רביעיות של מנדלסון:

התרפקות על מנגינות / מאת חגי חיטרון

רביעיית "ארואיקה" מנגנת שתי רביעיות
מיתרים של מנדלסון, אופוס 44. הקלטה:
הרמוניה מונדי, מק"ט 907287; יבוא:
אם-סי-איי

סקרים ומשאלים מעידים כי מוסיקה
רומנטית, גם בעידן פריחת הבארוק, היא
הקרובה ביותר ללב הקהל. חובבי מוסיקה
קלאסית בני ימינו, רוב רובם, ספוגים
בעיקר במוסיקה של המאה ה-19 ואוהבים
אותה. לא באך והנדל הם המלחינים
המועדפים, אלא שוברט, מנדלסון, שומאן,

צ'ייקובסקי וברהמס.

מסקנה: כאשר ממליצים על דיסק חדש, יצירות נשכחות מאת המלחינים
הרומנטיים הגדולים צריכות להתייצב בראש התור. בגישה זו, המחפשת את
התועלת השולית האמוציונלית הגבוהה ביותר, שוחר מוסיקה בן ימינו אינו
יכול לוותר על רביעיות המיתרים של מנדלסון. פגישה ראשונה אתן אינה
הרחבת אופקים, אלא התוודעות לבן משפחה נשכח. דיסק חדש של רביעיית
"ארואיקה" הבריטית כולל שתיים מרביעיות אלה, מתוך אופוס 44: מס'1
(רה מג'ור) ומס'2 (מי מינור).

שתי היצירות חוברו בעומק המחצית הראשונה של המאה הי"ט. פליקס מנדלסון,
שגילה בגרות אמנותית עוד כנער, היה אז מלחין מנוסה מאוד, בן 28, בעל
סגנון אישי, משוחרר מהצל הכבד של בטהובן. הדוגמאות המופשטות
והמעמיקות שנתן בטהובן כאילו נשכחו, מנדלסון חיבר מוסיקה קליטה יותר,
שירתית, נעימה ומלטפת. על הרביעייה במי מינור (שנוצרה ב-1837, כאשר
המלחין בילה ירח דבש) אפשר לומר, בין השאר, שאחד מפרקיה הוא כרטיס
ביקור מנדלסוני מובהק, סקרצו זריז-פזיז דמוי הדוגמה המפורסמת ב"חלום
ליל קיץ". אבל הלהיט של הדיסק מסתתר ברביעייה ברה מז'ור, אופ'44 מס'
1 . הפרק השלישי בה, שכותרתו "אנדנטה, רב הבעה אך בתנועה", מבוסס על
מנגינה מעין סלאווית, הנוגעת מיד בלב. מי שלא יתוודע לפרק מחסר מעצמו
הנאה בטוחה, ואותם דברים אמורים גם בפרקים האחרים.

לחנך את האוזן

איך נכון לנגן את מנדלסון? חברי רביעיית "ארואיקה" טוענים כי גם
בהגשת מוסיקה מהמאה ה-19 יש מה לחדש, כלומר להתקרב לדרך ההיסטורית
האותנטית. מקור לימוד מרכזי בגישתם הוא תווים ערוכים מאותה תקופה,
תווים שהעורך סימן בהם, לפני כמעט 200 שנה, הוראות כמו הגברה, החלשה,
קישוטים, האטות והאצות.

כאשר רביעיות של מנדלסון עומדות על הפרק, יש מסמך היסטורי כזה: תווים
שערך ידידו של המלחין, הכנר הגרמני הנחשב פרדיננד דוד. הצ'לן של
רביעיית "ארואיקה", דייוויד ווטקינס, מספר כי דרכו של פרדיננד דוד
בנגינה היתה שונה מהמקובל כיום, והבדל אחד שהוא מזכיר מעורר סקרנות
מיוחדת. לא קשה לנחש שהכוונה לוויברטו, שינוי מהיר של גובה הצליל
באמצעות הרטטת כף יד שמאל (כך שהאצבע, בבואה לקבוע גובה של צליל
בודד, נוגעת במיתר חליפות בנקודות שונות, אחת בגובה הנכון ואחת סמוכה
אליו מאוד). מאזין בן המאה ה-20 רגיל לקבל כלי מיתר בתוספת ויברטו -
תמיד. אחרת ירגיש, גם בלי חינוך מוסיקלי, שמשהו חסר, שהצליל יבש,
אולי אפילו "חסר חיים". מאז תחילת המאה ה-20 ויברטו הוא מרכיב מובנה
בצליל שהאוזן מצפה לו.

האסכולה האותנטית (בעיקר בימיה החלוציים, לפני 30 שנה) תקפה בנחרצות
את השימוש המתמיד בוויברטו במוסיקת בארוק, ומבצעים
אותנטיקאים-בארוקיסטים קשוחים התנזרו ממנו. הצליל יוצא צחיח? אין
דבר. יש להאזין, להתרגל, ולבסוף אפילו ליהנות מהזוך של אינטונציה
ברורה כשגובה הצליל אינו מעורפל, אינו רוטט.

הסוד נשאר בתווים

כך בבארוק, אבל כיום השאלה המסקרנת היא מה נכון למוסיקה מתקופה
מאוחרת יותר: מאימתי שימוש מתמיד בוויברטו הוא נורמה, ממתי אין בכך
סטייה מהדרך האותנטית. ווטקינס וחבריו לרביעיית "ארואיקה" טוענים, על
סמך התווים של פרדיננד דוד, כי גם במוסיקה קאמרית רומנטית, שימוש
בוויברטו בכל צליל (מלבד צלילים קצרים מאוד) הוא עיוות היסטורי.
כמסקנה מעשית, נגינתם (גם בדיסק זה) נוקטת ויברטו רק מדי פעם, כקישוט
מזדמן. מצדדי הגישה יאמרו כי בכך משוקם האפקט של הקישוט, לאחר שנשחק
בעשר שנים של שימוש אינפלציוני. מתנגדיה יטענו, כאמור, כי הרושם
הצלילי הכולל מתקבל מנוכר, בהעדר ויברטו, עד כדי ייבוש המסר
האמנותי.

נחזור איפוא למסמך הקריטי שאמור אולי להכריע במחלוקת ולגלות מה היה
טעמם של מוסיקאים מרכזיים בשחר ימי הרומנטיקה. האומנם מרימים התווים
שערך פרדיננד דוד, בתחילת המאה ה-19, את המסך, והאם מנדלסון האמיתי,
בניגוד למה שהורגלנו, צריך להיות מנוגן בצליל "שטוח".

הצ'לן ווטקינס מדווח, במשפט אחד, כי התווים של דוד "אינם מצדדים
בוויברטו מתמיד". איך בדיוק הם מביעים זאת, התווים, מה ההוראה
המפורשת הכתובה בהם, והאם יש בכלל הוראה מפורשת? משום מה, ווטקינס
החליט לא לספר זאת. הלאקוניות שלו, בנקודה הכי מרכזית ומסקרנת, אומרת
דרשני.

נגינתה של רביעיית "ארואיקה" עזה, נמרצת, מאוד לא מתקתקה. השתפכויות
של מנדלסון מטופלות במידה ובטעם, והצליל - בלי ויברטו מתמיד - אינו
הכי מלטף. עם זאת הביצוע מעניין, מחושב בקפדנות וראוי לפחות לבדיקה.
ואת היצירות, כבר אמרנו, כמעט חובה להכיר.

קישורים קשורים:
אודות רביעיית ארואיקה

דפי הפורטל נצפים במיטבם ברזולוציה של 768 על 1024