הצלחה וקלקולים קטנים
הפסנתרן כריסטיאן צימרמן מנגן את הקונצ'רטי לפסנתר מס. 1 ו-2 של רחמנינוב

חמש יצירותיו של רחמנינוב לפסנתר ולתזמורת ידעו עליות ומורדות ב-50 השנים האחרונות. רבים מהמוסיקאים ומבקרי המוסיקה משמיצים אותן, ונגררים לויכוחים ארוכים בנוגע לכישרונותיו ומקוריותו של המלחין. אולם דומה כי חמש היצירות, ובמיוחד שלוש מהן (הקונצ'רטי השני והשלישי, והוריאציות על נושא של פגניני) מעולם לא חדלו להיות חלק מן הרפרטואר האהוב של הקהל הרחב. בשנתיים האחרונות אפשר להבחין בעדנה מחודשת לה זוכה המלחין, המתבטאת בהקלטות לא מעטות לקונצ'רטו השלישי. בעיקר ראויות לציון הקלטותיהם של לאנג לאנג, וולודוס ופלטנייב. האחרון, בהקלטתו באותה חברה בה יוצא הדיסק שלפנינו, הגיש ביצוע מהוסס, רך-במתכוון, וסבל לא מעט מחוסר תאום בין גישת הסולן והמנצח (רוסטרופוביץ'). צימרמן מגיש בתקליטור החדש את הקונצ'רטו הראשון, יצירת הדיפלומה של רחמנינוב שהוגשה בסיום לימודי הקונסרבטוריון, והקונצ'רטו השני, יצירה שבמשך שנים נחשבה לטובה והמרגשת ביותר של המלחין, עד יציאת הסרט "ניצוצות" והאדרת שמו של הקונצ'רטו השלישי למימדים מופרכים ("זאת היצירה הקשה והגדולה ביותר שנכתבה אי פעם ", נאמר שם).

נתחיל באיכות ההקלטה. הכישלון של טכנאי "דויטשה גראמופון" לייצר הקלטת קונצ'רטו סבירה גובל כבר בפשע כנגד המוסיקה. בחודשים האחרונים ביקרנו קשות, אייל בראון ואנוכי, את התקלות החוזרות ונשנות של החברה. הבעיה באה לידי ביטוי בהקלטות האחרונות של לאנג לאנג והאן, והגיעה לשיא בהקלטה כושלת במיוחד של המנצח טילמן ביצירות מאת ריכארד שטראוס. גם בהקלטה שלפנינו מוקלט הפסנתר קרוב מדי, ונשמע חזק ומנופח מעבר לכל פרופורציה. בביקורת על התקליטור של לאנג לאנג כיניתי את שיטת הקלטת הפסנתר כשיטת ה"בפרצוף". עם כל הביקורת על רחמנינוב, איש אינו טוען כי הוא איננו מלחין מיומן מהבחינה ה"טכנית", והקונצ'רטו השני, למשל, מתוזמר להפליא. לפעמים נדמה, בעיקר ברגעי השיא של יצירה זאת, כי הפסנתר של צימרמן יכול להתגבר על שלוש תזמורות גם יחד. ברגעים שונים ניתן לחוש כי כלי נשיפה זה או אחר מוגבר ידנית על-ידי טכנאי המתפעל לוח בקרה. ואם לא די בכך, כאשר מנגנת התזמורת לבדה, בניצוח חיוור של אוזאווה, התקשיתי להחליט האם לא עדיף שהפסנתר יכסה עליה.

הקונצ'רטו הראשון הוא משימה קשה גם לפסנתרנים מנוסים. שני הפרקים החיצוניים של היצירה חמקמקים-משהו, וכריסטיאן צימרמן, מענקי הפסנתר של ימינו, מתמודד עמם בהצלחה מעורבת. הרגע הנפלא בביצוע היצירה הוא הקדנצה הארוכה שבפרק הראשון (החל מ-9:20 ברצועה הראשונה בדיסק) בנגינה שהיא אולי היפה בקטלוג. גם הפרק השני מצטיין ביופי כמעט מדיטטיבי, הפעם ליוויים העדין של כלי הקשת נשמע מלא ומאוזן. הפרק השלישי יוצר איזה יובש, ולא רק בשל ההקלטה. צימרמן זריז האצבעות לא מתעכב על הרגעים המלודיים העדינים, ונשמע לרגע כמי שאצה לו הדרך לסיים.

הקונצ'רטו השני הוא סיפור אחר לחלוטין. זהו ביצוע מיוחד במינו, בעל רגעים מרגשים רבים בכל שלושת הפרקים. הביצוע ישיר וחד, וצליל הפסנתר נשמע טוב מאוד (על אף שכאמור מכסה לחלוטין את התזמורת). צימרמן כובש את האוזן החל מהאקורדים הבומבסטיים הפותחים את הקונצ'רטו. יש בפרשנות שלו משהו ש"דוחף קדימה", גישה שגורמת להאזין במתח ועניין ליצירה כולה (הקשיבו למשל לדחיפות המחשמלת ברצועה הרביעית, 1:55).

צימרמן לא "חושש" לנגן את הקטעים הטכניים בחדות קריסטלית, וירטואוזית במידה בלתי רגילה. בפרק השני מוכיח צימרמן איזה אמן צליל גדול הוא, בנגינה עשירה בגוונים אין-ספור. בביצוע הידוע של רחמנינוב עצמו לפרק זה, נוצר דיאלוג נוגע ללב בחלק האמצעי בין הבסון לפסנתר, רגע שרבים רואים בו את אחד מרגעי ההקלטות הגדולים בהסטוריה. ההקלטה בתקליטור החדש מערפלת לחלוטין את תפקיד הבסון, אולם נגינתו של צימרמן לא נופלת ביופיה, לטעמי, מזאת של רחמנינוב בפרק זה. והפרק השלישי הוא הביצוע הטוב ביותר המוכר לי בקטלוג – הקשיבו לבנייה האדירה של הנושא הסלאבי המרגש בפרק האחרון (1:50 ברצועה השישית).

אם לבצע השוואות, שני הביצועים של צימרמן לא מהווים לטעמי "בחירות ראשונות" ליצירות. את הקונצ'רטו הראשון אעדיף לשמוע בביצועו הרציני מעט (יש יאמרו ה"כבד") של אשכנזי ב"דקה", ובנגינתו הקופצנית ונגועת רוח-הנעורים של פיליפ אנטרמון הצרפתי, בליווי תזמורת פילדלפיה ובניצוח אורמנדי ("סוני"). לקונצ'רטו השני, באופן טבעי, ביצועים אין-ספור. אותו אעדיף לשמוע בביצועו האגדי של ריכטר מסוף שנות ה-50 (וכאן לא נותר אלא לבכות על האירוניה – שיתוף הפעולה בין ריכטר לתזמורת מגיע לאיכות קאמרית, וזאת עם תזמורת מדרגה שניה או שלישית!). כמו כן אהוב עלי במיוחד ביצועו הרגיש והמעמיק של בארי דאגלס האמריקאי, בליווי התזמורת הסימפונית הלונדונית ובניצוח טילסון-תומאס (RCA). יחד עם זאת, נדמה לי כי מעריצי המלחין והיצירות לא ירצו לחיות בלי הדיסק החדש, ויש בו, בעיקר בקונצ'רטו השני, רגעים קסומים רבים. מדובר, אם כן, בהצלחה לא מבוטלת, אך עם קלקולים רבים.

 

אוזאווה. ניצוח חיוור

קישורים קשורים:
הפסנתרן כריסטיאן צימרמן - ביוגרפיה  ,  לאוהבי המלחין סרגיי רחמנינוב

(עודכן ביום א', 1.2.04, 18:59)
 

Copyright 2004  -  הפורטל הקלאסי  -  Klassi.net